הדרישה האמיתית של ה׳ מעמו אינה מתמקדת בהבאת קורבנות או בשירת מזמורים, אלא בכינונה של חברה מתוקנת המושתתת על יושר ומוסר [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. הנביא מציג את החלופה הרצויה לעבודת הקורבנות שנפסלה, ודורש כי ערכי הצדק והחסד ינבעו וישטפו את הארץ.
בביאור המילה וְיִגַּל נחלקו המפרשים לשתי גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון גילוי. לפי תפיסה זו, המִשְׁפָּט שהעם כבש, עיוות או הסתיר במחשכים, חייב לצאת לאור ולהיות גלוי לעין כול, תוך שהוא מתפשט ושוטף את הארץ בדומה למים הפורצים ונובעים מבטן האדמה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ, אברבנאל]. לעומת זאת, הגישה השנייה גוזרת את המילה מהשורש ג.ל.ל, במשמעות של גלגול וזרימה של מי מעיין. לפי גישה זו, הציווי הוא שהמשפט יזרום ויתגלגל קדימה במרוצה, ללא כל עכבה [אבן עזרא, רד"ק].
לצד המשפט, הנביא דורש כי הוּצְדָקָה תזרום כְּנַחַל אֵיתָן. המילה אֵיתָן מתפרשת כדבר חזק, קבוע ובלתי פוסק. המשמעות היא שמעשי הצדקה, שאותם העם פסק מלעשות, צריכים להתחדש ולהתמיד בעוצמה, בדומה לנהר שוצף שמימיו זורמים בקביעות ואינם מכזבים לעולם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל].
הבדל מהותי ופילוסופי קיים בין המִשְׁפָּט לבין הצְדָקָה, והוא בא לידי ביטוי בדימויים השונים בפסוק [מלבי"ם]. המִשְׁפָּט מסדיר את היחסים שבין אדם לחברו. הוא נטוע בשכל האנושי ובטבע החברתי, שכן בלעדיו לא תיתכן חברה מתוקנת. משום כך הוא מדומה למים הנובעים מעצמם ממקור פנימי וזורמים החוצה אל הזולת. לעומת זאת, הצְדָקָה מייצגת את היחסים שבין אדם לה׳. היא אינה נובעת מהטבע האנושי הרגיל, אלא מקורה בציווי אלוהי שתכליתו להביא לשלמות הנפש של האדם העושה אותה. לכן היא מדומה לנַחַל, שאין לו מקור מים עצמאי, אלא הוא מתמלא ממים הנקווים אליו מבחוץ, מראשי ההרים. על פי תפיסה זו, קיים סדר טבעי: המשפט השכלי קודם לצדקה. רק כאשר האדם מאפשר למִשְׁפָּט לנבוע ולהתגלגל ממקורו הטבעי, פעולה זו מעוררת את השפע האלוהי שממלא את הנחל בצְדָקָה.