ה' דוחה בתוקף את הפולחן הדתי של העם כאשר הוא מלווה בשחיתות מוסרית. הכתוב מביע סלידה מוחלטת משירת הקודש ומהנגינה במקדש, שכן עבודת ה' מאבדת את ערכה כאשר היא נעשית במקביל למעשים רעים ולעיוות הדין.
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מכוון כלפי הלויים המשוררים על הדוכן בבית המקדש בעת הבאת הקרבנות ובחגים. התביעה הָסֵר מֵעָלַי מבטאת את חוסר הרצון של ה' בשירים אלו, משום שהעם חומס ומעוות משפט, ואין כל תועלת בעבודת ה' מצד אחד תוך מרידה בו מצד אחר [רש"י, רד"ק].
המילה הֲמוֹן מתפרשת בשני אופנים המשלימים זה את זה. גישה אחת מסבירה זאת מלשון ריבוי ואסיפה, כלומר ריבוי השירים או התאספות הלויים המשוררים [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון המייה ורעש, כדוגמת המיית גלי הים [אבן עזרא, מצודות]. בהקשר זה, המילה משמשת כביטוי של גנאי: השירים מאבדים את קדושתם ואינם נחשבים עוד לשירי ה', אלא הופכים לקול המון רועש וסתמי באוזניו [מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על החלוקה בפסוק בין שני סוגי מוזיקה: שִׁרֶיךָ מתייחס לשירה הקולית בפה, בעוד שזִמְרַת נְבָלֶיךָ מכוון לנגינה בכלי הנבל, שנועדה ללוות ולהטעים את השירה [מלבי"ם, רד"ק]. ה' מצהיר כי לֹא אֶשְׁמָע אף אחד מאלה, שכן נגינתם אינה ערבה ואינה רצויה לפניו כל עוד מעשיהם מושחתים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].