הקשר העמוק בין ה' לעם ישראל אינו מושתת ביסודו על פולחן של הקרבת קרבנות. הנביא משתמש בתקופה ההיסטורית של הנדודים במדבר כדי לאתגר את תפיסת העם, שסברו בטעות כי הבאת קרבנות תוכל לכפר ולתקן את הקלקול המוסרי שלהם [ביאור שטיינזלץ].
במילה הַזְּבָחִים, האות ה"א שבראש המילה משמשת כה"א השאלה, כלומר הנביא שואל באופן רטורי: "האם באמת זבחים ומנחה הִגַּשְׁתֶּם (כלומר, הקרבתם) לי במדבר?" [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאכן, במהלך ארבעים השנים במדבר, בני ישראל כמעט ולא הקריבו קרבנות כלל. הסיבה המעשית לכך הייתה חוסר במשאבים. כל עוד שהו סמוך להר סיני והיו קרובים לאזור מיושב, היו להם בשר ויין והם אכן הקריבו עולות. אולם, כאשר נסעו אל תוך המדבר השומם, לא היה להם מרעה לצאן ולא יין לנסכים, ולכן פסקה עבודת הקרבנות [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. חיזוק לכך נמצא במסורת חז"ל, לפיה בני ישראל עשו במדבר קורבן פסח אחד בלבד [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
עם זאת, קיימת דעה במסורת לפיה עבודת הקרבנות לא פסקה לחלוטין, אלא צומצמה באופן ניכר. בעוד ששאר העם שעבד עבודה זרה לא הקריב, שבט לוי, שלא חטא בחטא העגל, המשיך להקריב קרבנות לה' גם בתנאי המדבר [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
מתוך מציאות היסטורית זו עולה המסר המרכזי של דברי הנביא: העובדה שה' הנהיג את ישראל שנים רבות במדבר והיה מרוצה מהם גם ללא זבחים ועולות, מוכיחה כי הקרבנות אינם חזות הכל. עיקר עבודת ה' שנדרשה מהם אז, וזו שה' חפץ בה תמיד, אינה הפולחן החומרי אלא עשיית משפט, צדקה, חסד ואמת [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל].