קריאתו של הנביא משנה את נימתה מתוכחה לאבל, ומזמינה את העם להאזין להספד על חורבנם העתידי. הסיבה להשמעת הקינה בשלב זה היא סירובם העיקש של העם לחזור בתשובה ולשוב אל ה' [רד"ק]. הנביא פונה אליהם בדרישה שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, כלומר, האזינו לתוכן הדברים וקוננו עליהם בעצמכם [אבן עזרא]. המילה נֹשֵׂא מתפרשת כהרמת קול, ומבטאת את פעולתו של הנביא המרים את קולו בבכי ובקינה על מצבם [מצודת ציון, מצודת דוד].
הקינה בפסוק מופנית באופן מובהק ובלעדי כלפי עשרת השבטים, המכונים "בית ישראל", ולא כלפי ממלכת יהודה וירושלים [אברבנאל]. הבחנה זו מוארת על ידי משל למלך ששני בניו מתו בזה אחר זה; על הבן הראשון קונן המלך בעצמו, אך כשמת השני כלו כוחותיו והוא נאלץ לקרוא למקוננות מקצועיות. בדומה לכך, בגלות עשרת השבטים ה' כביכול מקונן בעצמו על העם, כפי שמודגש בפסוק במילים "אשר אנכי נושא". לעומת זאת, בגלות יהודה, ה' קורא למקוננות. ההבדל המהותי בין שני האירועים נובע מכך שבגלות עשרת השבטים הפגיעה הייתה בעם בלבד, ולכן נאמר עֲלֵיכֶם, אך בגלות יהודה וירושלים הסתלקה גם השכינה מבית המקדש, ולכן הצער היה כפול וכלל גם את גלות העם וגם את צערה של השכינה המסתלקת [אברבנאל].