קרה לכם פעם שניסיתם להזהיר מישהו שוב ושוב, אבל הוא פשוט לא הקשיב? בשלב מסוים כבר מפסיקים להזהיר, ופשוט מרגישים עצב גדול. זה בדיוק מה שקורה לנביא. אחרי שהוא ניסה לבקש מהעם לחזור בתשובה והם סירבו בעקשנות, הוא משנה את הגישה. במקום להעיר להם, הוא מתחיל להתאבל ולהשמיע שיר עצוב על מה שעתיד לקרות להם.
הנביא פונה אליהם ואומר שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה. הוא מבקש מהם להקשיב היטב למילים, כדי שגם הם ירגישו את הצער בעצמם. כשהוא אומר את המילה נֹשֵׂא, הכוונה היא שהוא מרים את קולו ובוכה.
השיר העצוב הזה מופנה רק אל עשרת השבטים, שנקראים בפסוק בֵּית יִשְׂרָאֵל, ולא לאנשי ממלכת יהודה וירושלים. אפשר להבין זאת בעזרת משל למלך ששני בניו אבדו לו בזה אחר זה. כשהבן הראשון אבד, המלך בכה עליו בעצמו. אבל כשהבן השני אבד, למלך כבר לא נשאר כוח מרוב צער, והוא נאלץ לקרוא לאנשים אחרים שיבכו במקומו.
כך קרה גם לעם ישראל. כשעשרת השבטים יצאו לגלות, ה' כביכול בכה עליהם בעצמו, וזה מה שכתוב במילים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא. הפגיעה הייתה רק בעם, ולכן נאמר עֲלֵיכֶם. אבל מאוחר יותר, כשגם אנשי יהודה וירושלים יצאו לגלות, הצער היה כפול. לא רק שהעם עזב, אלא שגם השכינה של ה' הסתלקה מבית המקדש, ולכן ה' כביכול קרא לאחרים לבכות יחד איתו.