עונשם של ישראל מגיע לנקודת אל-חזור, ויום החושך שעליו הוזהרו עתיד להתממש בדמות גלות קשה ורחוקה [אבן עזרא]. העונש יחול לא רק על העם עצמו, שכן וְהִגְלֵיתִ֥י אֶתְכֶ֖ם משמעו גירוש של העם יחד עם האלילים שאותם עבדו [ביאור שטיינזלץ].
היעד שאליו יגורשו מתואר במילים מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק. המילה מֵהָלְאָה מבטאת הרחקה, הלאה ורחוק משם [מצודות]. מבחינה גיאוגרפית, הכוונה היא לאזור הנמצא מזרחית לארץ ישראל [אבן עזרא] או צפונית לדמשק [ביאור שטיינזלץ], והיעד המעשי הוא אזורי חלח וחבור שאליהם גלו עשרת השבטים לבסוף [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כי אזכור העיר דמשק אינו מקרי, אלא נועד להעמיד את הגלות העתידית בניגוד לפגיעות קודמות שחוו ישראל. בעבר, העם סבל רבות מידי מלכי ארם והוגלה באופן חלקי לדמשק [רש"י, רד"ק]. גלות ראשונית זו לא נתפסה כגזרה קשה מנשוא, משום שדמשק שכנה בסמוך לגבולות הארץ ואף נשלטה בעבר על ידי ישראל [מלבי"ם]. לכן, הנביא מזהיר את העם שלא ישלו את עצמם כי גם הפעם יוגלו רק לשכנותם הקרובה [רד"ק]. מעתה, ה' ימסור אותם בידי סנחריב שיגלה אותם למרחקים [רש"י], והם יגורשו שנית, הרחק מעבר לדמשק [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתואר אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת, המדגיש את שלטונו המוחלט של ה' על כל הצבאות שלמעלה ושלמטה, ומבהיר כי אותם כוחות שאליהם העם עובד אינם אלא שלוחיו הסרים למרותו [רד"ק].