בימי המלוכה רווחה בקרב העם תחושת ביטחון מוטעית, לפיה עצם הבאת הקרבנות תגן עליהם מכל רע, אף אם מעשיהם מושחתים [רד"ק, אבן עזרא]. נבואה זו מנפצת את האשליה ומעבירה מסר אלוהי חריף של דחייה מוחלטת כלפי פולחן חיצוני שאינו מלווה בתיקון מוסרי. ה' מבהיר כי הוא דוחה את הקרבנות המוקרבים בבית המקדש, משום שהם מגיעים מידיים חוטאות.
הפרשנים מסכימים כי המילים חַגֵּיכֶם וכן בְּעַצְּרֹתֵיכֶם אינן מתייחסות רק למועדים עצמם, אלא מכוונות באופן ספציפי לקרבנות המוקרבים בימים אלו. המונח בְּעַצְּרֹתֵיכֶם מבטא את ימי האספות שבהם העם נעצר ומתעכב יחד בבית המקדש [מצודת ציון, שטיינזלץ, רש"י]. מבחינה לשונית, הפסוק בנוי ככפל עניין במילים שונות, שכן חג ועצרת הם היינו הך, והדגש באות צד"י במילה בְּעַצְּרֹתֵיכֶם נועד אך ורק לתפארת הקריאה והצליל [רד"ק, מנחת שי].
כדי להדגיש את עוצמת הדחייה, הפסוק משתמש בשני פעלים סמוכים: שָׂנֵאתִי וכן מָאַסְתִּי. [המלבי"ם] מבחין בין השניים ומסביר כי שָׂנֵאתִי היא ההפך מאהבה, ומתייחסת לפולחן שהיה שנוא ופסול מעיקרו. לעומת זאת, מָאַסְתִּי היא ההפך מבחירה; פועל זה מכוון דווקא לאותם מועדים שה' בחר ואהב לכתחילה, אך כעת, בעקבות חטאי העם, הוא מואס גם בהם.
הדחייה באה לידי ביטוי גם בחושים, באמירה וְלֹא אָרִיחַ. כלומר, ה' לא יקבל ברצון את ריח קטורת העולות המוקרבות בעת ההתכנסות [מצודת דוד]. יתרה מכך, [אבן עזרא] מוסיף כי גם אם העם יגדיל לעשות ויביא עולות נדבה ומנחות שאינו מחויב בהן רק כדי לרצות את ה', קורבנות אלו לא יתקבלו לריח ניחוח ולא יועילו להם כלל.