נבואת החורבן מציגה תמונה טראגית של אומה החווה קריסה, ומשולה לאישה צעירה וחסרת אונים שקרסה ארצה ונעזבה לנפשה. הקביעה הקשה כי האומה לא תקום עוד, עוררה את המפרשים לדון בשאלת סופיותה של הגלות ובאפשרות של גאולה עתידית לעשרת השבטים.
הנביא מכנה את האומה בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, משום שעד לאותו זמן היא מעולם לא נכבשה ולא נשלטה על ידי אדונים זרים [מצודת ציון, רד"ק]. כעת היא נָפְלָה, נפילה קשה ומסוכנת שממנה אדם אינו מסוגל לקום בכוחות עצמו [מלבי"ם]. המילה נִטְּשָׁה מבטאת עזיבה מוחלטת, בדומה לחפץ שהושלך, הוטל ונופץ בשדה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המצב מתואר כהשפלה עמוקה המתרחשת בעודה יושבת עַל אַדְמָתָהּ, כאשר היא נותרת חלשה ומדולדלת ביד אויביה עוד בטרם יצאה לגלות [מצודת דוד, רד"ק].
הקביעה כי האומה לֹא־תוֹסִיף קוּם מעוררת קושי עצום, שכן נביאים אחרים הבטיחו שעשרת השבטים עתידים לשוב לארצם [אברבנאל]. הפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב זאת. גישה אחת ממקדת את הנפילה באובדן העצמאות השלטונית. לפי גישה זו, הנבואה קובעת כי לעשרת השבטים לא תהיה עוד לעולם מלכות נפרדת משלהם, וכשישובו לעתיד לבוא, הם יחזרו להיות תחת שלטון מלך אחד מבית דוד [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. יש המצמצמים זאת עוד יותר ומסבירים שהכוונה היא לנפילתה הסופית של מלכות בית יהוא ספציפית [אבן עזרא].
גישה שניה מפרשת את המילים לא תוסיף לא כשלילה נצחית, אלא כתיאור של זמן ארוך מאוד. הגלות של עשרת השבטים תהיה ממושכת ותימשך גם בימי בית שני, אך בסופו של דבר הם עתידים לחזור [רד"ק].
גישה שלישית ומרכזית מתמקדת במילים אֵין מְקִימָהּ ומסבירה את חוסר היכולת לקום כהיעדר כוח פנימי. האומה אינה מסוגלת לקום בכוחות עצמה, והמלכים והשרים שלה חסרי אונים ואינם מובילים אותה לתשובה, שהיא הדרך היחידה לתקומה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. אולם, חוסר היכולת לקום מעצמה אינו סוף פסוק. על פי תפיסה זו, המילה מקימה מתייחסת לה' עצמו. כעת ה' עזב אותה ולכן אין מי שיקים אותה, אך לעתיד לבוא, ה' הוא זה שיקים את האומה מעפרה, כפי שמבטיח הנביא בהמשך ספרו שיקים את סוכת דוד הנופלת [חומת אנך, אברבנאל בשם הזוהר].