יום הדין מתואר כסיוט מתמשך וחסר מוצא, שבו רצף של אסונות רודף את האדם ללא הרף. אדם נמלט בבהלה מסכנת חיים אחת, רק כדי להיתקל באחרת, ודווקא ברגע שבו הוא סבור כי הגיע לחוף מבטחים – מכה בו סכנה נסתרת. הפרשנים מסכימים כי תיאור זה מהווה משל למצב של חוסר אונים, שבו יציאה מצרה אחת מובילה באופן מיידי לכניסה לצרה חדשה, כך שאם ניצל מאסון אחד לא יימלט מהבא אחריו.
המשל מתאר תרחיש מדורג של אימה: כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, אדם בורח מאריה הרודף אחריו, וּפְגָעוֹ הַדֹּב, ובדרך מנוסתו הוא נתקל לפתע בדוב. לאחר שהוא מצליח להימלט מחיות היער, הוא מגיע מותש ונרגש אל ביתו. וּבָא הַבַּיִת, מתוך תחושת ביטחון שהנה הוא ניצל סוף סוף [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], הוא מבקש לנוח או לחפש לעצמו מקום מסתור [מצודת דוד]. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר, הוא נשען על הכותל [מצודת ציון], אך אז וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ, נחש שהסתתר בתוך חורי הקיר מכיש אותו בשיניו [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש הכללי של אסון הרודף אסון, ישנה גישה הרואה במשל זה תיאור היסטורי מדויק של גלויות ישראל. לפי תפיסה זו, החיות מסמלות גלי חורבן עוקבים: האריה מסמל את הגלות הראשונה על ידי מלך אשור. אלו שישרדו אותה, יפגשו את הדוב המסמל את הגלות השנייה. וגם מי שיצליח להימלט מן הגלות השנייה וישוב אל ביתו מתוך מחשבה שמצא מנוחה, תשיג אותו לבסוף הגלות השלישית, המיוצגת על ידי הכשת הנחש [מלבי"ם].