עמוס, פרק ה׳, פסוק י״ט

יום הדין הוא מצב חסר מוצא שבו אסון רודף אסון ללא הרף. הדבר נמשל לאדם בסכנת חיים אשר כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי הרודף אחריו, בדרך מנוסתו וּפְגָעוֹ הַדֹּב ונתקל בו לפתע. לאחר שניצל מחיות היער וּבָא הַבַּיִת מתוך תחושת ביטחון ורצון לנוח, הוא נשען על הכותל, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר, אך אז וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ שהסתתר בחורים. לצד התיאור הכללי של חוסר אונים שבו יציאה מצרה אחת מובילה לאחרת, גישה נוספת רואה במשל תיאור היסטורי של גלויות ישראל, שבו כל חיה מסמלת גל חורבן עוקב המכה במי שניצל מקודמו, בדיוק כאשר הוא סבור שהגיע לחוף מבטחים.