נבואת החורבן מציגה התמעטות קיצונית של האוכלוסייה שתכה בממלכת ישראל, ומסבירה מדוע האומה לא תוכל להשתקם בכוחות עצמה. המכה כה אנושה, עד שהיא מותירה אחריה שבר שאינו מאפשר התאוששות בדרך הטבע.
הביטוי הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף משתמש בהאנשה, שכן הכתוב מייחס את יציאת האנשים לעיר עצמה, כדרך הלשון המדברת על אנשי העיר בלשון העיר [רד"ק, מלבי"ם]. באשר למשמעות המילה הַיֹּצֵאת, רש"י ושטיינזלץ מפרשים זאת במשמעות של עיר "המוציאה" מתוכה, כלומר עיר שיש בה אלף תושבים. לעומתם, אבן עזרא ורד"ק מדגישים כי זהו פועל עומד, והכוונה היא לאלף אנשים היוצאים מתוך העיר אל צבא המלחמה [מצודת דוד, רד"ק].
התוצאה של יציאה זו היא הרסנית. הכתוב מציין כי העיר תַּשְׁאִיר מֵאָה, כלומר מתוך אלף אנשים שיצאו, ישרדו מאה בלבד. אותו יחס חל גם על עיר קטנה יותר, שעליה נאמר וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה. משמעות הדבר היא שרק עשירית מהאנשים ישרדו, בעוד תשעה חלקים יושמדו בחרב, ברעב ובדבר, והמעטים שיישארו יגלו [רד"ק, מלבי"ם]. מכיוון שהניצולים נשארים בתוך העיר, הכתוב מתאר זאת כאילו העיר היא זו שמשאירה אותם [רד"ק].
חורבן עצום זה, המותיר רק עשירית מהכוח האנושי, מסביר מדוע המלוכה לא תוכל לקום מחדש בכוחות עצמה [אבן עזרא, מלבי"ם]. מצב זה מוכיח כי גם בעודם יושבים על אדמתם, בני ישראל היו למעשה נטושים וקרובים לכליה מוחלטת [אברבנאל]. בסיום הפסוק, המילים לְבֵית יִשְׂרָאֵל מוסבות לאחור ומבהירות כי תיאור קשה זה מתייחס לערי בית ישראל [מצודת דוד].