הציפייה האנושית ליום ה' נתקלת באזהרה נוקבת, המבהירה כי יום זה לא יביא עמו את הישועה המקווה. הפרשנים מסכימים כי המונח חשך משמש בפסוק כמשל לצרה ולמצוקה. זהו יום של דין כואב שאין בו כל מפלט או נחמה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, מודגשת האירוניה שבציפיית העם ליום זה: טבע האדם הוא להתאוות לאור, המסמל תקווה, ועל כן תמוה מדוע הם מייחלים ליום שכולו חושך ואין בו כל תקווה לישועה [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק ממחיש את חומרת הדין באמצעות תיאור הדרגתי של העדר אור. המילה נוגה מתפרשת כהארה, זריחה או הילה של אור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, [מלבי"ם] מדייק כי נוגה אינו אור עצמי ומלא, אלא אור חלקי ומשני כדוגמת אור הירח והכוכבים. מתוך כך הוא מבחין בין שני שלבי ההחשכה שבפסוק: במצב רגיל של חשך, עדיין ייתכן שיבקע מעט נוגה מן השמיים ויאיר את הלילה. אולם הפסוק מחמיר ועובר לתאר מצב של אפל, שהוא חושך כבד וגרוע בהרבה. באפלה מוחלטת זו לא קיים אפילו אותו אור קלוש של ירח וכוכבים, כך שביום זה לא תאיר אפילו קרן אור אחת לרפואה [רד"ק, מלבי"ם].