ביום הדין, תקוותם של ישראל להגנה תכזיב. מכיוון שהעם זנח את מצוות ה' והסתמך על פולחן ריק, הוא ייענש בגלות קשה. במקום שאלילי הנכר יושיעו אותם, אותם אלילים יהפכו למעמסה בעצמם ויחלקו את גורל העם המובס.
המילה וּנְשָׂאתֶם מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כמשא פיזי של סבלות וטורח. האויבים שיגלו את ישראל יכריחו אותם לשאת על צוואריהם את פסלי העבודה הזרה שלהם בדרכם לגלות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מפרשת את הנשיאה באופן סמלי כנשיאת עול החטא: העם יישא בעונש על כך שסבל והשלים עם מעשיהם של מלכי יהודה הרשעים שהדיחו אותם לעבודה זרה [אברבנאל]. פירוש נוסף קושר את המילה סִכּוּת לשורש של המילה האזנה (כמו בביטוי "הסכת ושמע"), כלומר העם קיבל על עצמו מרצון ובסבלנות את עול העבודה הזרה [אבן עזרא, רד"ק].
השמות סִכּוּת, כִּיּוּן וכן כּוֹכַב, מזוהים על ידי רוב הפרשנים כשמות של אלילים שונים. עם זאת, קיימות הבחנות מעניינות לגבי מהותם:
המילה סִכּוּת יכולה להתפרש כסוכות של ממש שהוקמו לשם פולחן האל מולך [מלבי"ם].
המילה מַלְכְּכֶם מתייחסת לאליל שאותו המליכו עליהם לאלוהים, או לכוכב גדול שנחשב למלך על צבא השמיים [רד"ק].
לגבי כִּיּוּן, יש המזהים אותו עם כוכב הלכת שבתאי, שנקרא בשפות קדומות "כיוואן", ושעבורו יצרו צלמים [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, יש הקושרים זאת למילה "כוונים", שהם מאכלים ומיני בצק שהנשים היו לשות ואופות במיוחד כהנחה לעבודה זרה [רד"ק, מלבי"ם].
הצירוף כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם מתאר מצב שבו העם בחר כוכב מסוים, הפך אותו לאלוהות, ויצר את דמותו כדי לעבוד אותו [אבן עזרא, רד"ק].
מתוך הדברים עולה ניגוד היסטורי אירוני ונוקב: בצאת ישראל ממצרים הם ישבו בסוכות קדושות ונשאו עמם בצק שלא הספיק להחמיץ. לעומת זאת, בצאתם כעת לגלות מירושלים, הם יישאו עמם את סוכות המולך ואת בצק האלילים של כיון [מלבי"ם].