עמוס, פרק ה׳, פסוק כ״ו

בעקבות נטישת מצוות ה' וההישענות על פולחן זר, העם ייענש בגלות קשה שבה האלילים לא יושיעו אותו אלא יהפכו למעמסה. האויבים יכריחו את הגולים לסחוב על צוואריהם את האלילים שהמליכו עליהם, כך שהקביעה וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם מתארת משא פיזי של פסלים וסוכות פולחן למולך, או משא סמלי של נשיאת העונש על קבלת עול העבודה הזרה. יחד עימם הם יישאו וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם, הכוללים את פסלי כוכב הלכת שבתאי, דמויות של כוכב גדול שנבחר לאלוהות, או מאכלי בצק שאפו במיוחד לעבודה זרה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם. מציאות זו יוצרת ניגוד היסטורי חריף ליציאת מצרים: במקום לצאת בסוכות קדושות ועם בצק טהור שלא החמיץ, העם יוצא כעת מירושלים לגלות כשהוא נושא עמו את סוכות המולך ואת בצק האלילים.