עמוס, פרק ה׳, פסוק כ״ו

יצא לכם פעם לארוז בתיק חפץ שחשבתם שיעזור לכם מאוד, אבל בסוף הוא סתם היה כבד והפריע לכם בדרך? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל, אבל בצורה הרבה יותר עצובה. העם הפסיק להקשיב למצוות של ה' והתחיל להאמין בפסלים ואלילים. הם חשבו שהפסלים האלה ישמרו עליהם, אבל ביום שבו הם נאלצו לעזוב את הארץ ולצאת לגלות, קרה בדיוק ההפך. במקום שהאלילים יעזרו להם, הם הפכו למשא כבד. המילה וּנְשָׂאתֶם מתארת סחיבה של משהו כבד מאוד. האויבים שלקחו את העם הכריחו אותם לסחוב את הפסלים שלהם על הצוואר לאורך כל הדרך הארוכה. המילים סִכּוּת וכן כִּיּוּן הם שמות של האלילים שהעם עבד להם, והם אפילו בנו להם סוכות מיוחדות והכינו להם מאכלי בצק. המילה מַלְכְּכֶם מסבירה שהעם התייחס לפסל הזה ממש כמו אל מלך, והמילים כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם מתארות איך הם בחרו כוכב בשמיים, החליטו שהוא אלוהים והכינו לו פסל. כמה עצוב לחשוב על ההבדל בין היציאה הזו לגלות לבין יציאת מצרים. כשישראל יצאו ממצרים הם ישבו בסוכות קדושות של ה' ונשאו איתם בצק פשוט שלא הספיק לתפוח, וכעת, כשהם עוזבים את ירושלים, הם סוחבים על הגב סוכות של אלילים ובצק שהוכן בשביל פסלים.