חשבתם פעם מה באמת משמח את ה'? האם מספיק להביא לו מתנות, או שחשוב יותר איך אנחנו מתנהגים למי שסביבנו? הנביא עמוס פונה לאנשים שחשבו בטעות שאם הם יביאו קרבנות, זה יתקן התנהגות רעה ויכפר על המעשים שלהם. כדי להראות להם שהם טועים, הוא מזכיר להם את התקופה שבה בני ישראל נדדו במדבר ושואל אותם שאלה למחשבה.
כשהנביא אומר את המילה הַזְּבָחִים, האות ה שבהתחלה היא אות שנועדה לשאול שאלה. הוא בעצם שואל: האם באמת זבחים ומנחה הִגַּשְׁתֶּם, כלומר הקרבתם לי, במשך ארבעים שנה במדבר? התשובה היא שכמעט ולא. במדבר השומם לא היו להם מספיק צאן, מרעה או יין כדי להקריב קרבנות. ובכל זאת, ה' המשיך להנהיג אותם, לשמור עליהם ולהיות מרוצה מהם גם בלי זה.
ההיסטוריה הזו מוכיחה שהקשר המיוחד שלנו עם ה' לא תלוי רק בהבאת קרבנות. מה שה' באמת רוצה מאיתנו תמיד, הרבה יותר מכל דבר אחר, זה שנעשה משפט וצדק, ניתן צדקה ונתנהג בחסד ובאמת אחד כלפי השני.