הנביא מפנה את תוכחתו הקשה כלפי ההנהגה המושחתת, ומתאר קריסה מוסרית השומטת את בסיס הקיום של העם. הביקורת מכוונת בראש ובראשונה כלפי המלכים והשופטים, שתפקידם המקורי הוא להוות את עמוד השדרה החוקי והמוסרי [אבן עזרא, רד"ק]. קיומם של ישראל נשען על שני יסודות מרכזיים: המשפט, המסדיר את היחסים שבין אדם לחברו ונועד להבטיח חברה שלווה ומתוקנת ללא עושק; והצדקה, המאגדת את המצוות שבין אדם למקום [מלבי"ם].
אולם, המנהיגים חוטאים בשני התחומים. תחילה, הם הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט. המילה לְלַעֲנָה מתארת עשב או צמח בעל טעם מר במיוחד [מצודת ציון, שטיינזלץ]. משפט התורה התקין הוא ביסודו דבר טוב, ערב ומתוק כדבש, אך השופטים מטים את הדין ונושאים פנים לאנשים גדולים, ובכך הופכים את המשפט עבור העשוקים לחוויה מרה כלענה [רד"ק, מצודת דוד]. גישה נוספת רואה במרירות זו ביטוי להחלפת משפט התורה בעבודת אלילים, כדוגמת עגל הזהב [מצודת דוד]. במעשיהם אלו, הם מתעלמים מכך שה' מסוגל להפוך עליהם את המציאות כעונש על עיוות הדין [רש"י].
החלק השני של הפסוק, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ, מתאר את היחס המזלזל של המנהיגים כלפי החובות הרוחניות והמוסריות. במקום לקיים את הצדקה, הם משפילים אותה, משליכים אותה לארץ באדישות ומתנערים ממנה לחלוטין [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ], או שמותירים את האחריות לקיומה על כתפי פשוטי העם בלבד [אבן עזרא]. בעוד שהצדקה נועדה לרומם את הנפש כלפי מעלה אל השמיים, הם מתייחסים אליה כאל עניין חומרי וארצי חסר ערך, מתוך חוסר אמונה בנצחיות הנפש [מלבי"ם]. בכך הם שוכחים כי ה' הוא זה שעושה משפט וצדקה בארץ, ומצפה מבני האדם ללכת בדרכיו ולחקות את מידותיו [רד"ק, אבן עזרא].