ההסכם החשאי בין דניאל וחבריו לבין המלצר הופך לשגרה יומיומית, שבה מוחלפים מעדני המלכות במזון דל ופשוט. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה נֹשֵׂא מלמדת שהמלצר לא רק מנע מהם את האוכל, אלא ממש נטל אותו לעצמו. את פַּת־בָּגָם, שהוא המזון המלכותי שהוקצב למאכלם, יחד עם היין, היה המלצר לוקח מידי פקידי המלך ושומר לעצמו או מוכר לאחרים, ובתמורה היה נותן לנערים זֵרְעֹנִים פשוטים וזולים [מצודת דוד, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
פעולה זו העניקה למלצר רווח כפול: הוא גם הרוויח לעצמו את מעדני המלך בתמורה לזרעונים זולים, וגם הצליח לשמור את הדבר בסוד מפני שאר פקידי המלך, שכן מעשה זה כנראה לא היה חוקי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. הלשון בתחילת הפסוק מעידה כי לא היה זה אירוע חד-פעמי, אלא התנהלות קבועה ומתמשכת [יוסף אבן יחיא].
מבעד למעשיו של המלצר, משתקפת קדושתם ופרישותם של דניאל וחבריו. הם עזבו מרצונם את המעדנים שהיו מורגלים בהם, ובחרו לאכול זרעונים מתוך שמחה וטוב לב. דניאל אף מסר את נפשו והכניס עצמו לסכנה של ממש עבור שמירת קדושתו. בזכות מסירות זו והכנתם הרוחנית, זכו הנערים להשגחה מיוחדת מאת ה', שחפפה עליהם וגרמה להם להיות בריאים וחזקים למרות תזונתם הדלה [מלבי"ם].