עליונותם הרוחנית והשכלית של הצעירים היהודים בבבל מתגלה במלוא עוצמתה כאשר הם עומדים למבחן מול בכירי הממלכה. נבוכדנצר המלך היה בעצמו אדם בעל ידע רחב בחכמות, עובדה שאפשרה לו לבחון ולהעריך את חכמתם לאשורה [אבן עזרא]. בכל פעם שהזדמן למלך צורך להתייעץ, הוא היה מקבץ את כל חכמיו, ותמיד מצא שדניאל וחבריו עולים עליהם לאין שיעור [מלבי"ם]. הפער העצום בינם לבין שאר החכמים הבבליים לא היה רק תוצר של התרשמות שטחית משיחה בעלמא, אלא הוכח באופן אובייקטיבי כאשר המלך דרש מהם להשיב על שאלות מורכבות. המבחן המעשי הוכיח כי יתרונם לא נבע מהכנה טבעית של אכילת מאכלי מלכים משובחים, אלא היה מתנה ישירה מאת ה׳, שניתנה להם בזכות מסירותם לשמירת המצוות והימנעותם מהיטמאות במאכלי המלך ויינו [אלשיך].
הצירוף חכמת בינה מתייחס לשילוב של שני כוחות שכל: הידע הנרכש מספרים ומלימוד, והיכולת להסיק מסקנות ולהבין דבר מתוך דבר מעצמם [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].
המלך מצא את הצעירים היהודים עולים על שאר החכמים עשר ידות, כלומר בעשרה חלקים [מצודת ציון]. יש המפרשים זאת כפשוטו, שהיו חכמים פי עשרה, ויש המסבירים שהמספר עשר משמש כאן כביטוי כללי לריבוי עצום [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מעמיד את הצעירים מול שתי קבוצות נפרדות של חכמים בבליים [אבן עזרא]. באשר לזהותם של החרטומים, הדעות חלוקות. יש המזהים אותם כמעלי באוב השואלים בעצמות מתים [רש"י] או ככוהנים וקוסמים [ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, גישה אחרת מפרשת את המושג במונחים מדעיים ופילוסופיים, ורואה בהם אנשי מדע המומחים בחכמת הטבע [מצודת ציון] או בשכל העיוני [יוסף אבן יחיא].
גם לגבי האשפים קיימת מחלוקת מקבילה. מחד גיסא, הם מתוארים כאנשי מיסטיקה, כגון אצטגנינים המנסים לדחוק ולשנות את גזירת המזלות [רש"י] או כמכשפים [ביאור שטיינזלץ]. מאידך גיסא, הגישה המדעית מזהה אותם כרופאים [מצודת ציון] או כמומחים בחכמת השכל המעשי [יוסף אבן יחיא].