נפילתה של ממלכת יהודה וביזת המקדש לא היו תוצאה של כוח צבאי רגיל, אלא מהלך מדויק שהוכתב בהשגחה עליונה. הניצחון הבבלי בשלב זה היה מוגבל ומדוד, ונועד להעביר מסר רוחני והיסטורי מורכב, הן לעם ישראל והן לכובש הזר.
באשר לאופי הכיבוש, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית גורסת כי הניצחון הגיע לידי נבוכדנצר בכוח הזרוע ובהשגחת ה', שכן לקיחת המלך בשבי וביזת הכלים מנוגדות לחוקי המלכות במקרה של כניעה מרצון [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי בשלב זה העיר טרם נכבשה סופית, ויהויקים הוא שבחר להיכנע ולשחד את נבוכדנצר בכלים כדי שיניח לו להמשיך למלוך [ביאור שטיינזלץ]. כך או כך, העובדה שנלקחו רק המלך וחלק מהכלים מוכיחה כי ה' הגביל את כוחו של הכובש, שכן טרם הגיעה העת לחורבן המלא, שיתרחש רק בהמשך בימי צדקיהו [אלשיך].
הכתוב מדגיש כי נלקחו וּמִקְצָת כלי בית האלוהים, כלומר רק חלק מהם. הפרשנים מסכימים כי שאר הכלים נותרו בירושלים, ונלקחו רק מאוחר יותר, בגליות ההמשך של יכניה וצדקיהו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].
השבויים והכלים הובאו אל אֶרֶץ שִׁנְעָר, היא בבל, שנקראה כך משום שאל תוך העמקים העמוקים שבה "ננערו" מתי המבול [מצודת ציון].
למרות שהניצחון הוענק לו מאת ה', נבוכדנצר ייחס את ההצלחה לכוחו של אלילו. תחילה הוא הביא את כל השבויים ואת הכלים אל בֵּית אֱלֹהָיו כדי להלל, לשבח ולהודות לאליל על הניצחון [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך]. רק לאחר מכן הועברו הכלים למשמרת קבועה. העובדה שהכלים הונחו בתוך בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו ולא באוצרות המלך הרגילים, מעידה על שנאתו העמוקה לאלוהי ישראל ועל רצונו להתנכר אליו [אלשיך]. בחירה זו להקדיש את כלי המקדש לאלילות מהווה גם הקדמה לעונש החמור שיבוא בעתיד על שושלת בבל, כאשר נכדו של נבוכדנצר ישתמש בכלים אלו וייענש על כך [מלבי"ם].