לאחר כיבוש ירושלים, מלך בבל מבקש לשלב את העילית של האומה המנוצחת בחצרו. הוא מזהה את האיכויות הייחודיות של הגולים מיהודה, ויוזם תהליך מיון קפדני ומחושב שנועד לרתום את חכמתם יוצאת הדופן ואת ייחוסם לטובת ממלכתו.
המלך מטיל את המשימה על אשפנז, המכונה רַב סָרִיסָיו. תואר זה מצביע על היותו השר והפקיד הבכיר הממונה על משרתי המלך [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ביחס למשמעות המילה "סריס", ישנה הבחנה מעניינת בקרב הפרשנים: בעוד שאשפנז עצמו אכן היה סריס המופקד על משרתי המלך ונשיו, אין להסיק מכך שהנערים היהודים שנבחרו סורסו אף הם. דרישת המלך הייתה להביא נערים שאין בהם כל מום, וסירוס נחשב למום קשה הפוגע גם בדעתו של האדם. לכן, המילה "סריסים" בהקשר זה אינה מעידה על פגיעה גופנית בנערים, אלא משמשת כתואר כללי למשרתים ושרים בחצר המלכות [אבן עזרא].
בפקודתו, המלך מפרט שלוש קבוצות שמהן יש לבחור את הנערים: מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים (יש לציין כי ברוב הספרים המילה מופיעה עם האות וי"ו – וּמִזֶּרַע, אף שבכתבי יד עתיקים מסוימים היא חסרה [מנחת שי]). המילה הַפַּרְתְּמִים היא מילה זרה ונדירה במקרא, ככל הנראה ממוצא פרסי או כשדי, והיא מתארת בני אצולה, שרים, ואנשים שגדלו מתוך עושר ושררה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
ההחלטה לבחור דווקא בנערים אלו נבעה מהתרשמותו העמוקה של המלך ממעלתם של גולי יהודה [יוסף אבן יחיא]. הפרשנים מסבירים כי בחירת הקבוצות וסדר הופעתן בפסוק אינם מקריים, אלא משקפים תוכנית פעולה מדוקדקת. המלך מציין תחילה את מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדי להדגיש שהוא מעוניין אך ורק במי שהוא מזרע ישראל עצמו, ולא בנתינים אחרים שהתגוררו בירושלים. דרישה זו נובעת מהכרתו בחכמתם העצומה של ישראל, חכמה שעלתה אפילו על זו של חכמי בבל, וזאת בזכות השראת השכינה והנבואה ששרתה בקרבם [מלבי"ם, אלשיך].
עיקר רצונו של המלך היה למצוא נערים מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, אולם המשימה לא הייתה פשוטה. הוא חיפש מספר רב של נערים שיהיו מושלמים בגופם ובשכלם, בעלי יכולת איפוק ושליטה עצמית גבוהה הנדרשת לעמידה בהיכל המלך. מכיוון שהיה מודע לכך שקשה למצוא מספר רב של נערים העונים על כל התנאים המחמירים הללו רק בתוך המשפחה המלכותית המצומצמת, הוא הנחה את אשפנז להתחיל את החיפוש בזרע המלוכה, ולהשלים את החסר מתוך בני האצולה, הם הַפַּרְתְּמִים [אלשיך].
מעבר לכך, החלוקה לשלוש קבוצות נועדה לשרת את צרכיו העתידיים של המלך. התכנון היה להעניק לכל קבוצה תפקיד התואם את מעמדה: בני משפחת המלוכה יועדו לשרת בתוך ארמון המלך פנימה; בני האצולה והשרים יועדו ללמוד את השפה והנימוסים הכשדיים כדי שישמשו בעתיד כמנהיגים כפופים לבבל בארץ יהודה; ואילו הנערים מפשוטי העם יועדו לתפקידי שירות קלים יותר [מלבי"ם].