דברים, פרק ד׳, פסוק ו׳

קיום מצוות התורה מהווה תעודת זהות רוחנית של עם ישראל כלפי חוץ, ומתחיל בציווי וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם המהווה דרישה ללמוד את ההלכות ולהפנימן בלב כדי לבוא לידי עשייה, או לחלופין הקפדה משולבת על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. ההבטחה כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים משמעותה שבאמצעות בניית חיי אומה יציבים המושתתים על תודעת ה' והפגנת ידע נרחב, ישראל ייחשבו כחכמים ויפריכו אמונות זרות. פליאת האומות תתרחש דווקא כאשר יתקיים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, כלומר אותן מצוות שאין להן הסבר שכלי מובהק, שכן מתוך היכרות עם משפטי הצדק של ישראל והשראת השכינה בתוכם, יסיקו העמים כי גם בחוקים אלו צפונה חכמה אלוהית. בעקבות זאת הם יכריזו רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, מתוך הודאה בקוצר השגתם להבין את טעמי המצוות עד תומם, או כהכרה בכך שלמרות שישראל הם מיעוט קטן, חכמתם הופכת אותם לאומה גדולה. עם זאת, טמונה בפסוק אזהרה לישראל לבל יעסקו רק בלימוד ללא מעשה ולבל יסתחררו מההסברים השכליים שמוצאים חן בעיני העמים, שכן כוחה האמיתי של התורה מצוי בחיבור הפנימי לה'.