דברים, פרק ד׳, פסוק ג׳

הזיכרון הטרי של המגפה שפרצה בְּבַעַל פְּעוֹר, בין אם הכוונה היא למקום עצמו שמולו חנו ובין אם לסיבת העונש, ממחיש את הקשר הישיר בין נאמנות לה' לבין חיים. משה מטיל את מלוא האחריות על הגברים ומדגיש כי כׇל־הָאִישׁ ללא יוצא מן הכלל אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי האליל, נענש. העונש פגע במי שנגרר לפולחן מתוך פריצות, במי שרק נטה לחטוא במחשבתו, ואפילו במי שניסה ללעוג לאליל מתוך כוונה טובה, משום שביזוי זה היה למעשה צורת הפולחן שלו. העובדה שהמגפה לא התפשטה בטבעיות לחפים מפשע מוכיחה כי הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה מתוך השגחה פרטית ומדויקת. כך איבדו החוטאים את זכותם להיכנס לארץ ממש על ספה, לאחר שכבר שרדו את כל שנות הנדודים במדבר.