משה פונה אל הניסיון החי והטרי של בני ישראל, ומשתמש בטרגדיה של מגפת בעל פעור כהוכחה מוחלטת להשגחה האלוהית ולתוצאות של עזיבת דרך ה'. פתיחת האזהרות בחטא עבודה זרה נובעת מכך שהיא מהווה את השורש לכל המצוות כולן [רמב"ן], וכן משום שבאותה עת חנו בני ישראל ממש מול המקום שנקרא בית פעור [הטור הארוך, חזקוני].
בביאור המילים בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא "בגלל" או "בעבור" בעל פעור. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בציון שם המקום הגיאוגרפי שבו התרחש האירוע [רש"ר הירש]. הביטוי כׇל־הָאִ֗ישׁ, עם התוספת של ה"א הידיעה, בא להדגיש כי הענישה הייתה מדויקת להפליא ופגעה בכל חוטא וחוטא, ללא שום יוצא מן הכלל [ברכת אשר על התורה].
דיוק זה בענישה מהווה מופת גלוי המעיד על אלוהיות התורה. בניגוד למגפה טבעית שמתפשטת ופוגעת בכולם ללא הבחנה, כאן הושמדו אך ורק החוטאים, בעוד שכל מי שדבק בה' נותר בחיים. עובדה זו מוכיחה כי העונש לא היה מקרי, אלא תוצאה ישירה של ההשגחה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הפרשנים מציגים מספר רבדים לאופן שבו התדרדרו בני ישראל לחטא זה. גישה אחת מסבירה כי החוטאים כלל לא התכוונו מראש לעבוד עבודה זרה, אלא רק לזנות עם בנות מואב. הם סמכו על חוכמתם שיידעו לעצור בזמן ולא להיכשל בעבודה הזרה עצמה, אך בפועל נגררו אליה, מה שמוכיח את הסכנה שבפריצת גדרי התורה [ספורנו]. גישה מחמירה יותר מדייקת מהמילים הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י, כי חומרת העבודה הזרה היא כה גדולה, עד שאפילו מי שרק הלך לכיוון הפסל, נטה אחריו בדעתו או רק חשב לעובדו – הושמד, גם אם טרם ביצע את הפולחן בפועל [אור החיים, רש"ר הירש].
רובד פרשני עמוק ומרכזי קושר את האירוע לאיסור "בל תוסיף" שהוזכר בפסוקים הקודמים. רבים מההרוגים בבעל פעור כלל לא התכוונו לחטוא, אלא אדרבה, סברו שהם עושים מצווה. הם רצו לבזות את העבודה הזרה ולגלות את קלונם בפניה, מתוך מחשבה שהם מוסיפים חומרה על ציוויי ה'. אולם, למרבה האירוניה, ביזוי זה בדיוק היה דרך הפולחן הרשמית של בעל פעור. מכאן נלמד לקח נוקב: אסור לאדם להוסיף על מצוות ה' מתוך הגיונו האישי. התערבות אנושית ושינוי של חוקי האל, אפילו מתוך כוונה טובה לכאורה, שקולים למרידה ולעבודה זרה בעצמה, שכן הם מעמידים את רצון האדם במקביל לרצון הבורא [העמק דבר, הכתב והקבלה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רש"ר הירש].