גדולתו של עם ישראל אינה נובעת רק מקרבתו לה', אלא מטיבה ומעלתה של התורה עצמה, המרוממת את העם מעל שאר האומות באמצעות מערכת חוקים ייחודית ומאוזנת. לאחר שהפסוק הקודם שיבח את עם ישראל, בא פסוק זה ומספר בשבחה של התורה, שניתנה במידות עליונות ומושלמות [רבנו בחיי].
התורה מתארת את מערכת המצוות במילים חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה צַדִּיקִם מתפרשת כאן במובן של הגונים, נכונים ומקובלים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לשימוש במונח זה טמונה בכך שבאופן טבעי, התארים "צדיק" או "רשע" מיוחסים לבני אדם בעלי בחירה חופשית, ולא לחוקים דוממים. לכן, כאשר התורה מכנה את המשפטים צדיקים, כוונתה שהם ראויים ומושלמים בתכלית, ושהם מתאימים לטבע האנושי [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
מנגד, גישה אחרת מעניקה למילה צַדִּיקִם משמעות חיה ורוחנית יותר. לפי תפיסה זו, חוקי התורה אינם רק "צודקים" מבחינה משפטית, אלא הם מהויות חיות וקדושות. כל אות בתורה מורכבת משמותיו של ה', וקיום של כל משפט יוצר כוח רוחני ומלאך חי. לכן הם נקראים "צדיקים", ממש כמו בני אדם, להורות שאפילו המשפטים ההגיוניים והחברתיים שבתורה ספוגים בקדושה אלוהית עליונה, ואינם דומים לחוקים אזרחיים של אומות העולם שנועדו אך ורק לשמירת הסדר החברתי [אלשיך].
ייחודה של מערכת המשפט האלוהית בולט במיוחד בהשוואה לנימוסי הגויים. תורת ישראל מסודרת על בסיס של יושר וחכמה שאינם מכבידים על האדם, בניגוד לדתות אחרות הדורשות מעשים אכזריים וחסרי היגיון, כדוגמת שריפת ילדים לאלילים [רלב"ג]. יתרה מכך, חוקי התורה מורים על מציאות ה' ודרכיו, והמשפטים שבה הם נטולי כל פניות אישיות. אין בהם כל תועלת כלכלית או רווח אישי לדיין ולפקידי בית המשפט, אלא כל עניינם הוא עשיית צדק טהור – החזרת הרכוש לבעליו והצלת הגזלן מחטא הגזל [ספורנו].
השילוב בין ה"חוקים" (מצוות שמעל להבנה האנושית) לבין ה"משפטים" (מצוות שכליות) יוצר שלמות מיוחדת. כאשר אומות העולם מתבוננות במשפטים ההגיוניים ורואות עד כמה הם צודקים ומושלמים, הן מסיקות בהכרח שגם החוקים הנסתרים שאינם מובנים להן, טומנים בחובם חכמה אלוהית עמוקה ונסתרת [מלבי"ם]. גם החקירות והדקדוקים העמוקים ביותר שחכמי ישראל מוציאים מתוך הפסוקים מתגלים בסופו של דבר כצודקים ונכונים גם בשכל האנושי, מה שמוכיח את החכמה האלוהית החופפת על כל חלקי התורה [העמק דבר].
שמירת החוקים והמשפטים הללו היא זו שגורמת לאומות העולם להכיר בגדולת ישראל ובתורתו. כשהגויים רואים את המעשים הנוראים והנסים שה' עושה לעמו, הם מבינים שקרבת ה' לישראל אינה שרירותית, אלא נובעת ישירות משמירתם על מערכת חוקים כה מוסרית וצודקת [צרור המור, ביאור יש"ר].
על בסיס טיבם של חוקים אלו, חז"ל דורשים את הפסוק כדי לתאר את תחושת הביטחון הרוחני של עם ישראל בעמדו לדין. בנוהג שבעולם, אדם העומד למשפט ואינו יודע מה תהיה תוצאתו, שרוי בחרדה; הוא מזניח את הופעתו, מניח לשערו לגדול פרא ולובש בגדים שחורים לאות צער ודאגה. אולם עם ישראל, בעומדו למשפט אלוהי בראש השנה, נוהג בדיוק להפך: לובש בגדים לבנים, מסדר ומתקן את הופעתו, אוכל, שותה ושמח. ביטחון זה נובע מהידיעה שמערכת המשפט האלוהית מושתתת על חסד, ושה' יפעל למענם באורח נס ויושיע אותם בדין, בין אם הם זכאים ובין אם לאו [תורה תמימה על התורה].