המעבר מההתגלות הפומבית והנשגבת בהר סיני אל חיי המעשה דורש תיווך, פירוט והפנמה. הפסוק משרטט את מסירת התורה כפעולה מתמשכת, שבה העקרונות הכלליים הופכים למערכת חוקים מפורטת המעצבת את זהותה של האומה לקראת כניסתה לארצה.
באשר לתוכן הציווי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְאֹתִי צִוָּה מתייחסות למסירת התורה שבעל פה. אמנם, יש הסבורים כי על פי פשט הכתוב הכוונה היא לשאר מצוות התורה הכתובות שאינן נכללות בעשרת הדיברות [אבן עזרא, רבנו בחיי], אשר לא נאמרו לציבור באופן פומבי משום שהעם ירא מן האש [ביאור יש"ר], ובכללן גם מצוות התלויות בארץ [מלבי"ם]. אולם, פרשנים רבים מוכיחים כי מדובר בתורה שבעל פה מתוך הדיוק במילים בָּעֵת הַהִוא. מילים אלו מצביעות על רגע מעמד הר סיני עצמו. מכיוון ששאר המצוות הכתובות ניתנו למשה רק מאוחר יותר, במהלך ארבעים הימים בהר, הרי שבאותו הרגע הצטווה משה על הכללים, הפרטים וההסברים שבעל פה של עשרת הדיברות [מזרחי, הכתב והקבלה, שפתי חכמים].
חיזוק נוסף לגישה זו נמצא בבחירת המילה לְלַמֵּד. בניגוד לתורה שבכתב שעליה שייך לומר לשון "נתינה" משום שהאדם יכול לקרוא אותה בעצמו, תורה שבעל פה דורשת לימוד אקטיבי ומסירה מפה לאוזן [גור אריה, משכיל לדוד]. כמו כן, השימוש בפועל "ציווה" ולא במילה כתיבה רומז לדברים שנמסרו בעל פה, שכן באותה עת היה איסור לכתוב אותם [דברי דוד]. הציווי הייחודי למשה טומן בחובו גם הענקה של כוח שכלי מיוחד; בעוד שעם ישראל קיבל חוקים ומשפטים קבועים, משה קיבל את כוח החידוש וההעמקה השכלית, יכולת שאותה חלק לאחר מכן עם העם [תורה תמימה, העמק דבר].
תכלית הלימוד מנוסחת במילה לַעֲשֹׂתְכֶם. מעבר למשמעות הפשוטה של עשיית המצוות בפועל, טמונה כאן משמעות עמוקה של בניין האישיות: התורה נועדה לעשות ולעצב אתכם. על ידי העיון והלימוד, נפש האדם מתעלה ומקבלת צורה חדשה [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. בדרגה הגבוהה ביותר, כאשר מקיימים את רצון ה' בארץ, נוצרת אחדות מוחלטת בין העם לתורה, עד שבני ישראל עצמם הופכים להיות התגלמות חיה של החוקים והמשפטים [חתם סופר].
מיקום קיום המצוות מודגש במילים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה. למרות שמצוות שהן חובת הגוף חלות בכל מקום בעולם, עיקר קיומן והמרחב האידיאלי ליישומן המלא כעם ה' הוא דווקא בארץ ישראל, שהיא אדמתו של אלוהי הארץ [רבנו בחיי, רש"ר הירש]. משה בוחר להדגיש זאת בעיתוי הנוכחי, רגע לפני הכניסה לארץ. מכיוון שנגזר עליו שלא לעבור את הירדן, הוא אינו יכול להמתין וללמד אותם בתוך הארץ כפי שתכנן בתחילה, ולכן הוא מזדרז להזהירם וללמדם כעת בכל תוקף [אלשיך].