פסוק זה מציג שאלה רטורית עוצמתית, המדגישה את הייחודיות ההיסטורית והמוחלטת של יציאת מצרים. משה מאתגר את שומעיו לחשוב האם אי פעם התרחש אירוע פלאי שבו אומה שלמה נגאלה מתוך אומה אחרת, תוך שידוד מוחלט של מערכות הטבע.
הפרשנים נחלקו במשמעות המילה אֱלֹהִים בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, שד"ל וביאור יש"ר] גורסת כי מדובר בשם חול, כלומר באלילי הגויים. לפי פירוש זה, הכתוב שואל בלעג: האם איזשהו אלוהים אחר ניסה או הצליח לעשות נסים כאלה? לעומת זאת, גישה אחרת [אוהב גר, נתינה לגר וברכת אשר, בעקבות תרגום אונקלוס] סבורה כי המילה היא קודש ומתייחסת לה'. לפי גישה זו, התרגום נמנע מלייחס – אפילו בצורת שאלה – כוח או יכולת לאלילים, ומפרש את הפסוק כך: האם שמעתם על נסים כה גדולים שעשה ה'?
הביטוי לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי טומן בחובו כמה רבדים. ראשית, בניגוד להצלת יחידים מבין רשעים, גאולת אומה שלמה משעבוד היא אירוע חסר תקדים [ספורנו]. שנית, הכתוב מדגיש את הקושי העצום: בני ישראל היו שקועים ועבדים בתוך מצרים, מעורבים בהם לחלוטין כעם אחד, ובכל זאת ה' הבדיל והוציא אותם משם [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, כמה פרשנים [חזקוני, אם למקרא ונחל קדומים] מציינים שישראל במצרים היו עובדי עבודה זרה בדיוק כמו המצרים, והם לא נגאלו בזכות מסירות נפשם על קדושת השם, אלא רק בחסד עליון.
הפסוק מפרט שבעה אמצעים שבהם השתמש ה' לגאולת ישראל, ויש מהפרשנים שרואים בריבוי המונחים כאן רמז לעשר המכות ולקריעת ים סוף [בכור שור, הדר זקנים].
בְּמַסֹּת מתאר את הנסיונות שנועדו להוכיח את גבורת ה' מול פרעה [רש"י, רבנו בחיי], או מלשון המסת הלב והחלשת כוחם של המצרים בבתיהם [העמק דבר], כדי להראות שהמכות אינן מקרה אלא מכוונות [ספורנו].
בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים מחולקים לשניים: אֹתֹת הם סימנים שנועדו לאמת את שליחותו של משה (כמו הפיכת המטה לנחש), וכן מכות שבאו לאחר התראה מוקדמת. מוֹפְתִים הם המכות הנפלאות עצמן, ובמיוחד אלו שבאו בפתאומיות וללא התראה [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
וּבְמִלְחָמָה מתייחס לקריעת ים סוף, שם נאמר "ה' ילחם לכם", ויש המוסיפים שזהו רמז למכת בכורות שבה עשה ה' שפטים באלוהי מצרים [אבן עזרא, רבנו בחיי, העמק דבר ודעת זקנים].
וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה מבטאים את האופן הפומבי והכוחני של הגאולה. יָד חֲזָקָה מתארת את הכוח שבו אילץ ה' את המצרים לשלח את ישראל בעל כורחם, כך שיצאו ביד רמה. זְרוֹעַ נְטוּיָה מסמלת את עמוד האש והענן שהובילו אותם בגלוי [אבן עזרא, הכתב והקבלה], וכן רומזת לכך שידו של ה' נותרה מונפת ומוכנה להכות שוב אם החוטא לא ישוב מדרכו [ספורנו].
וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים מתאר את טביעת חיל פרעה בים [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או את גילוי השכינה שהפיל אימה ופחד על הרואים [העמק דבר, מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת מילה זו מלשון "מראות" וחזונות [חזקוני, נתינה לגר].
הפסוק נחתם במילים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. המעבר הפתאומי מלשון רבים ("לכם") ללשון יחיד ("לעיניך") נועד להדגיש את החוויה האישית והישירה של כל פרט ופרט בעם [רבנו בחיי, הדר זקנים]. בנוסף, מודגש כאן עיקרון הצדק האלוהי: כשם שהמצרים זממו לאבד את ישראל במים ולבסוף נדונו וטבעו בעצמם, כך ה' שופט את אויבי ישראל לאורך ההיסטוריה, כפי שקרה לימים עם המן שנידון באותה הדרך שבה תכנן לפגוע ביהודים [תורה תמימה].