מערכת המצוות שבתורה היא שלמה ומוחלטת, ואינה מבוססת על הסכמות חברתיות או משתנה בהתאם לרוח הזמן [ביאור שטיינזלץ]. התורה נמשלת לאורגניזם חי ומושלם, שכל הוספה או גירעון בו יוצרים מום ופוגמים בשלמותו האלוהית [מלבי"ם]. משום כך, נאסר על האדם להישען על שכלו והגיונו כדי לשנות את פרטי המצוות, אפילו אם כוונתו היא לעבוד את האל בצורה טובה יותר [אבן עזרא, רבינו בחיי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור לֹא תֹסִפוּ מתייחס לשינוי המבנה המוגדר של מצווה קיימת. הדוגמאות הקלאסיות לכך הן הנחת חמש פרשיות בתפילין במקום ארבע, נטילת חמישה מינים בלולב, או הטלת חמישה חוטי ציצית [רש"י, רמב"ן, מזרחי]. האיסור חל גם על כהן המחליט להוסיף ברכה משלו על ברכת כהנים מתוך כוונה טובה להרבות בברכה [תורה תמימה]. מעבר לכך, האיסור כולל גם המצאת חג חדש או מצווה חדשה מן הלב, כפי שעשה ירבעם בן נבט [רמב"ן], וכן עשיית מצווה לאחר שעבר זמנה מתוך כוונה מפורשת לקיים מצווה, כגון אדם הישן בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות [רמב"ן, גור אריה].
הפרשנים מצביעים על קשר רעיוני עמוק בין הוספה לגירעון, וקובעים כי כל הוספה מובילה בהכרח לגירעון. אדם המטיל חמישה חוטי ציצית בבגדו אינו רק מוסיף חוט אחד, אלא פוסל את המצווה כולה, ובכך מחסר וגורע גם את הארבעה המקוריים [רא"ש, בכור שור, שפתי כהן, דעת זקנים]. מבחינה פסיכולוגית ורוחנית, ברגע שאדם מרשה לעצמו להוסיף על דברי התורה, הוא מצהיר למעשה כי המידה האלוהית אינה מוחלטת. תפיסה זו תוביל אותו בסופו של דבר גם לגרוע ולבטל מצוות [כלי יקר, תורה תמימה].
סכנה מרכזית נוספת שממנה מזהיר הפסוק היא הניסיון לחפש טעמים הגיוניים למצוות ולשנות אותן בהתאם. שלמה המלך מובא כדוגמה לאדם שסמך על חכמתו; הוא סבר שמאחר שסיבת האיסור להרבות נשים היא כדי שהלב לא יסור, הוא יכול להרבות נשים מבלי לחטוא, אך בסופו של דבר נכשל [ספורנו, דברי דוד]. הפרשנים קושרים רעיון זה לסמיכות של הפסוק לחטא בעל פעור. חלק מישראל חטאו בפעור לא מתוך רצון לעבוד עבודה זרה, אלא מתוך טעות שכלית; הם סברו שפעולת ההתפנות מול הפסל היא מעשה של ביזוי שייחשב להם לזכות, אך מכיוון שזו הייתה דרך עבודתו של אותו אליל, הם נענשו בחומרה. מכאן נלמד שאין לעבוד את האל על פי השכל האנושי בלבד, אלא על פי הציווי המדויק, ללא תוספת ומגרעת [כלי יקר, תולדות יצחק, צאינה וראינה, אלשיך].
לאור איסור זה, עולה השאלה כיצד יכלו חכמים להוסיף גזירות, תקנות וחגים כדוגמת חנוכה ופורים. הפרשנים מסבירים כי תקנות חכמים אינן נחשבות לתוספת האסורה מן התורה, משום שהן נועדו לשמש כ"גדר" המגינה על המצוות המקוריות [רבינו בחיי, רלב"ג]. התנאי המרכזי הוא שחכמים אינם מציגים את התקנות הללו כדין תורה מקורי, אלא שומרים על הבחנה ברורה בין איסור מן התורה לבין איסור מדברי סופרים [רמב"ן, גור אריה, רש"ר הירש]. למעשה, האזהרה בפסוק מכוונת בראש ובראשונה כלפי בית הדין הגדול, לבל ישוו את תקנותיהם לדיני התורה לעניין עונשים והלכות, כדי שלא יעברו על איסור ההוספה [הכתב והקבלה].
המילה לִשְׁמֹר מבטאת את חובת הלימוד והשמירה על המסורת, שהיא התנאי ההכרחי לקיום המעשי של המצוות כהלכתן [מזרחי]. מטרת ההקפדה על איסור ההוספה והגירעון היא לשמור על צביונן המקורי והטהור של המצוות, ולהבטיח שהן יקוימו מתוך נאמנות מוחלטת לרצון האל ולא מתוך יצר של חדשנות אנושית [רש"ר הירש].