המעבר מחיי נדודים ניסיים להתיישבות קבע טומן בחובו סכנה רוחנית עמוקה. שגרת החיים, הביטחון הכלכלי ותחושת הבעלות על הקרקע עלולים להשכיח את התלות המוחלטת בבורא. אזהרה זו אינה מנוסחת בלשון תנאי של "אם תוליד", אלא כנבואה וקביעת עובדה לעתיד [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]; התורה צופה את התהליך הפסיכולוגי וההיסטורי הבלתי נמנע שיעבור על העם.
ההידרדרות מתחילה בחילופי הדורות. כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים מצביע על כך שהדור הראשון, שחווה את הנסים, יישאר נאמן, והסכנה אורבת לדורות הבאים שלא ראו את חסדי ה' בעיניהם [חזקוני, אלשיך]. עם זאת, האשמה תלויה גם בהורים, שכן הם אלו שהתחילו את שרשרת ההשחתה ונושאים באחריות למעשי צאצאיהם [שפתי כהן].
שורש הבעיה טמון במילה וְנוֹשַׁנְתֶּם. הפרשנים מסבירים כי אין הכוונה רק להזדקנות פיזית, אלא לאובדן הרעננות והתחושה ההתחלתית [רש"ר הירש]. בתחילת ההתיישבות, העם יכיר בכך שהארץ ניתנה לו בנס. אך בחלוף השנים, כאשר יעסקו בחקלאות שגרתית ויכו שורשים, הם יתרגלו לארץ, יאבדו את ייחודם התרבותי, ויתחילו להאמין שהטבע ומערכות הכוכבים הם שמנהלים את העולם [העמק דבר, שטיינזלץ]. תחושת ההתיישנות תיצור אצלם אשליה של ביטחון כוזב; הם יחשבו שהם נטועים בארץ לנצח ושדבר לא יוכל לעקור אותם ממנה [בכור שור, הדר זקנים, דעת זקנים].
באופן אירוני, דווקא אורך אפו של ה' מחזק את אשלייתם. העובדה שהם ממשיכים להוליד בנים ולחיות בשלווה בזמן שהם חוטאים, גורמת להם לטעות ולחשוב שה' מסכים למעשיהם, או גרוע מכך – שהאלילים הם אלו שמעניקים להם את השפע וההצלחה [כלי יקר, מלבי"ם].
מתוך תחושה זו הם מגיעים למצב של וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל. עצם עשיית הפסל היא כבר השחתה רוחנית עמוקה [רמב"ן]. יתרה מכך, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע אינו מוגבל רק לעבודה זרה, אלא כולל גם עבירות מוסריות חמורות הנלוות אליה, כגון שפיכות דמים וגילוי עריות [אבן עזרא, תולדות יצחק].
השלב החמור ביותר מתבטא במילה לְהַכְעִיסוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחטא לא ייעשה רק מתוך טעות, תאווה או רצון להשיג שפע חומרי, אלא מתוך כוונת מרד של ממש. הם יראו בחוקי התורה מטרד המפריע להנאותיהם, ויעשו מעשים מגונים בכוונה תחילה כדי לסלק את השכינה מן הארץ, במטרה להשתחרר מעול המצוות ולחיות תחת חוקי הטבע בלבד [ספורנו, העמק דבר, רש"ר הירש]. בגידתם חמורה שבעתיים משום שהם מורדים ב-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, האל שכרת עמם ברית ייחודית וקרובה [ביאור יש"ר].
במבט רחב, התורה פועלת כאן כרופא מומחה. לאחר שסיפקה את רפואת המניעה בדמות המצוות, היא מאבחנת מראש את מחלת הנפש העתידית של האומה, ובכך מכינה את הקרקע לתרופה היחידה שתוכל לרפא אותם בשלבי החורבן והגלות שבאו בעקבות ההשחתה – התשובה [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל].