משה רבנו עומד מול העם רגעים לפני פטירתו, ושב ומזכיר את הגזירה הטראגית המונעת ממנו להיכנס לארץ המובטחת. חזרה זו אינה רק הבעת צער אישי, אלא משמשת כלי רטורי רב-עוצמה ואזהרה חמורה לקראת כניסתם לארץ.
המילה הִתְאַנַּף משמעותה התמלא ברוגז וכעס. הביטוי עַל דִּבְרֵיכֶם מתפרש כ"על אודותיכם" או בגלל התנהגותכם. הפרשנים מתעכבים על השימוש בלשון רבים במילה זו. יש המסבירים כי הכעס נבע משני דברים שונים בארוע מי מריבה: גם על עצם הכאת הסלע בעקבות תלונות העם, וגם על כך שמשה פגע בכבודם כשאמר "שמעו נא המורים" [משכיל לדוד]. מנגד, יש הרואים במילה זו ביטוי לתהליך ארוך ומצטבר – הכעס לא נבע רק מהאירוע הנקודתי האחרון, אלא היה תוצאה של שרשרת ארוכה של התמודדויות מרירות ופרובוקציות מצד העם לאורך שנות הנהגתו [רש"ר הירש].
הפסוק כופל את איסור הכניסה: לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וכן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ. כפילות זו מלמדת על חומרת הגזירה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה מבהיר כי נאסר עליו להיכנס לארץ יחד עם העם, ואפילו לא בנפרד דרך גבול אחר [מלבי"ם]. גישה ייחודית מוסיפה כי הכפילות רומזת לשתי גזירות נפרדות: לא רק נאסר עליו לעבור בחייו, אלא נגזר עליו שאפילו לאחר מותו עצמותיו לא יועלו לקבורה בארץ ישראל, בניגוד לעצמות יוסף ושאר השבטים. הסיבה לכך היא שמשה נשאר במדבר כדי שיוכל להקים ולהוביל את כל דור המדבר שמת שם אל חיי העולם הבא [אור החיים].
מדוע משה חוזר על סיפור עונשו דווקא כאן, בעיצומן של האזהרות מפני עבודה זרה? הפרשנים מסכימים כי משה מבקש להעביר מסר חינוכי דחוף: מכיוון שהוא עומד למות ולא ילווה אותם לארץ, הוא לא יוכל להמשיך להוכיח ולהזהיר אותם מדי יום כפי שעשה עד כה. לכן, עליהם לקחת ממנו את התורה כעת, ולשמור עליה היטב לבל ישכחו אותה מתוך השפע והטובה שימצאו בארץ [רמב"ן, טור, רלב"ג, ביאור יש"ר]. משה מדגיש את ההבדל בינו לבינם: אני סבלתי את עונשכם, ובזכות כך אתם זוכים לרשת את הארץ בעוד אני נותר בחוץ. מעתה לא אהיה שם כדי לשאת בעול חטאיכם, ולכן עליכם להישמר שבעתיים [אלשיך, אבן עזרא]. בנוסף, אילו משה היה נכנס לארץ, בכוחו היה לבטל לחלוטין את יצר העבודה הזרה, ומשנמנע הדבר הסכנה רובצת לפתחם [מלבי"ם].
רובד עמוק נוסף חושף חשש כבד של משה. משה ירא שמא לאחר מותו, העם שיזכור את גדולתו ואת הניסים שחולל, עלול לטעות ולעשות פסל ותמונה של משה עצמו ולהפוך אותו למושא פולחן. לכן הוא טורח להדגיש בצורה כה בולטת את העובדה שה' כעס עליו והעניש אותו. בכך הוא מבהיר להם שהוא בשר ודם, אדם שחטא ונענש בחומרה, וחס וחלילה מלהפוך אותו לאלוקות [רמב"ן, ברכת אשר]. ולמרות שמשה נענש בגללם, הוא אינו נוטר להם טינה, אלא ממשיך באהבה להזהיר אותם למען עתידם [חזקוני].