האפשרות לשוב אל ה' לאחר משבר וחטא נעוצה בטבעו הבסיסי של הבורא ובהבטחותיו ההיסטוריות. אף על פי שה' מקפיד על חטאי ישראל יותר מעל שאר האומות בשל הניסים הייחודיים שעשה להם [בכור שור], הרי שהוא אינו רק אל קנא, אלא אב רחום המייסר את בניו לטובתם, ומקבל את השבים אליו בתשובה שלמה גם אם מרדו בו בתחילה [ביאור יש"ר, בכור שור, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על כך שפעולת ההצלה האלוהית נובעת משני מניעים נפרדים: הראשון הוא מידת הרחמים העצמית של ה', המבטאת את אהבת הבורא ליציר כפיו, והשני הוא המחויבות ההיסטורית לשבועה שניתנה לאבות האומה [מלבי"ם, רש"ר הירש].
בביאור המילים לֹא יַרְפְּךָ, רוב מוחלט של הפרשנים מתמקדים במבנה הדקדוקי של המילה ומסבירים כי מדובר בפועל יוצא (בניין הפעיל). משמעות הדבר היא שה' לא ירפה את אחיזתו בך, לא ייתן לך להפוך לרפה וחלש, ולא יניח לך להיות עזוב ומופרש מעמו [רש"י, רא"ם, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר]. פירוש זה מציג את המילה כהיפוכה המוחלט של המילה "יחזקך" [אבן עזרא]. גישה נוספת ושונה מעט מפרשת כי ה' לא ייתן לעם להרפות מן העבודה הרוחנית, ויעניק להם כוח פנימי לעמוד בסירובם לעבוד עבודה זרה גם תחת לחץ וכפייה [העמק דבר].
לאחר ההבטחה שלא ירפה מהעם, מוסיף הפסוק וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ. הבטחה זו נועדה להבטיח שגם כאשר העם חוטא ונענש, וגם כאשר אומות העולם רודפות אותו בייסורים קשים, ה' לא יאפשר להם להביא את ישראל לכדי כליה מוחלטת והשחתה גמורה [רלב"ג, העמק דבר]. העם יישאר קיים כדי שיוכל להגשים את ייעודו ההיסטורי בעתיד [רש"ר הירש].
הבטחת הנצח נחתמת במילים וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ. ברית זו מתייחסת לזכות האבות שהיא זכות נצחית העומדת לעולם להגנת העם, אם כי לעיתים נדרשת התעוררות מצד העם עצמו באמצעות עשיית חסד כדי לעורר זכות זו [תורה תמימה]. הברית כוללת את ההבטחה לתת לזרעם את ארץ ישראל, והשמדת העם הייתה מהווה למעשה הפרה של שבועה זו [רלב"ג]. שבועה זו, שניתנה לאברהם בשעת עקידת יצחק, נועדה במיוחד לשמש כמגן בשעות של גזרות ושמד, ולהבטיח שהעם יגיע למדרגתו העליונה באחרית הימים [העמק דבר]. ההוכחה הניצחת לקיומה של ברית זו היא עצם היציאה ממצרים, שלא התרחשה בזכות מעשיהם של ישראל באותה עת, אלא אך ורק מכוח אותה שבועה קדומה לאבות [רלב"ג].