דברים, פרק ד׳, פסוק מ״ה

פרשת ואתחנן

Deuteronomy 4:45Sefaria

אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃

בנקודת זמן קריטית, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, התורה עוצרת כדי להגדיר את מהות המצוות שמשה עומד ללמד את העם. פסוק זה מהווה נקודת מעבר מבנית ורעיונית בספר דברים; הוא חותם את החלק הראשון של הספר, שעסק בענייני מוסר ותוכחה, ופותח את החלק השני, המוקדש לפירוט המצוות [הכתב והקבלה]. יש שרואים בפסוק זה מאמר מוסגר, שנועד לקטוע את הרצף כדי להבהיר נקודה מהותית לגבי מקור התורה והמשכיותה [ביאור יש"ר].

הפסוק מחלק את מצוות התורה לשלוש קטגוריות מרכזיות, המקיפות את כלל ההתנהגות השכלית, המוסרית והחברתית של האדם לאורך מסעו של העם [רש"ר הירש]. המילה הָעֵדֹת מתפרשת כהתראות ואזהרות [חזקוני], או כחלקים בתורה שניתנו בליווי עדות של ניסים ומופתים [ספורנו]. פרשנות אחרת מציעה חלוקה למדנית יותר: הָעֵדֹת מסמלות את פרשיות התורה שבכתב עצמן; וְהַֽחֻקִּ֖ים הם הדקדוקים והפרטים הנלמדים מאותן פרשיות באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן; ואילו וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים מייצגים את החקירות והתהליך האנליטי שנועד להסיק מהם הלכה למעשה [העמק דבר].

סתירה לכאורה עולה מסיומו של הפסוק, המציין כי משה דיבר אל בני ישראל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם, בעוד שהמעמד הנוכחי מתרחש ארבעים שנה מאוחר יותר, בערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי [גור אריה, ברכת אשר על התורה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים ליישוב קושי זה היא שמדובר ב"מקרא קצר". כלומר, הפסוק מקשר בין העבר להווה ומצהיר כי המצוות שמשה עומד לפרט כעת, הן בדיוק אותן מצוות שנידונו מיד לאחר היציאה ממצרים. משה אינו ממציא תורה חדשה, אלא רק חוזר, משלשל ומבאר לדור הנכנס לארץ את אותם חוקים שניתנו בסיני [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם].

מנגד, גישה שונה מדייקת במילה "אלה", שנועדה למעט ולפסול את מה שנאמר לפניה. לפי פירוש זה, הפסוק בא להדגיש שרק הָעֵדֹת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים שיוזכרו מכאן ולהלן ניתנו בצאתם ממצרים, בניגוד לפרשת הבדלת ערי המקלט שהוזכרה ממש לפני כן, אשר נאמרה רק בשנת הארבעים [חזקוני].

מעבר להסבר ההיסטורי, ישנו נדבך תיאולוגי וחינוכי להזכרת יציאת מצרים דווקא כעת. לאחר שהעם חטא לאורך שנות הנדודים, משה מבקש לטעת בהם תקווה. בהדגשה כי הדברים נאמרו על ידי משה כשליח ה', הוא רומז להם שחטאיהם היו בבחינת פגיעה בדברי שליח, ולא מרידה ישירה במלך עצמו. הבחנה זו, הנאמרת לאחר שה' כבר העניק להם ניצחונות צבאיים והוריש להם את ארצות סיחון ועוג, נועדה לעודד את העם, להסיר את ייאושם ולאפשר להם לכרות את הברית מחדש בלב שלם [שפתי כהן].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק מ״ד
פסוק מ״ו

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.