משה רבנו עומד לפני פרידתו מעם ישראל ומזהיר אותם מפני סכנות העתיד. היעדרותו הפיזית עלולה להוביל למשבר, וקיים חשש שמא בהיעדרו יבקשו בני ישראל ליצור דמות סמלית ומוחשית שתייצג את ה', כפי שאירע בחטא העגל [הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. משה משתמש בעונשו שלו כדוגמה אישית ומזהיר כי ה' קנאי ומקפיד מאוד על כבודו, ואם הוא כעס על משה אהובו בשל חטא יחיד, קל וחומר שייפרע ממי שיכעיס אותו בעבודה זרה [בכור שור]. מאחר שיצר עבודת האלילים נותר חזק, נדרשת מן העם שמירה יתירה וקפדנית [מלבי"ם].
האזהרה הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אינה מתייחסת רק לשכחה טבעית של השכל, אלא להזנחה אקטיבית של הברית ושל החובה לחיות מתוך עבודה והשגחה ישירה של ה' [העמק דבר, רש"ר הירש]. יש לשים לב למעבר הלשוני בפסוק מלשון רבים ללשון יחיד. בעוד שהאזהרה בתחילת הפסוק נאמרת בלשון רבים ומופנית לכלל הפרטים בעם, סיום הפסוק נאמר בלשון יחיד. שינוי זה נועד להטיל את האחריות על האומה כולה, כיחידה אחת, להשגיח שאף פרט בתוכה לא יפר את הברית [רש"ר הירש].
לגבי האיסור לעשות תְּמוּנַת כֹּל, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "כל" דורשת השלמה לשונית, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "תמונת כל דבר", כלומר איסור גורף על יצירת תבנית של כל צורה הקיימת בעולם. גישה נוספת מסבירה שהכוונה היא לאיסור ליצור תמונה מוחשית של "מלכות שמים" ומערכת ההשגחה האלוהית [העמק דבר].
החלק המורכב בפסוק הוא סיומו, אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שכן לא ייתכן שה' ציווה לעשות פסל. הפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב קושי זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא "אשר ציווך שלא לעשות". לפי גישה זו, עצם לשון הציווי יכולה לכלול בתוכה גם אזהרות ושלילות, ואין מדובר בחיסרון של מילים בטקסט אלא בדרך התבטאות שגורה.
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה "אשר" במשמעות של "כאשר", כלומר: אל תעשו פסל בדיוק כשם שה' ציווה עליכם להימנע מכך [אבן עזרא, מנחת שי, חזקוני]. קריאה תחבירית אחרת מציעה כי המילים אֲשֶׁר צִוְּךָ כלל אינן מתייחסות למילה "פסל" הסמוכה אליהן, אלא חוזרות לתחילת הפסוק ומתייחסות לברית, כלומר: אל תשכחו את הברית שה' ציווה עליכם לשמור, והאיסור לעשות פסל הוא מעין מאמר מוסגר [חזקוני, הכתב והקבלה].
לבסוף, קיימת גישה ייחודית המפרשת את המילים כפשוטן, ומסבירה כי הפסוק מתייחס לדברים שה' אכן ציווה לעשות, כדוגמת הכרובים שמוצבים מעל ארון הברית. לפי פירוש זה, התורה מזהירה שלא לקחת את הציווי המקורי שניתן באופן בלעדי עבור בית המקדש, ולשכפל אותו במקומות אחרים כמו בתי כנסת, שכן מחוץ להקשרם המקודש, צורות אלו ייחשבו לעבודה זרה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, נחלת יעקב]. בהקשר פנימי ועמוק יותר, הציווי כאן נועד להזכיר לעם שהתגלות ה' בסיני הייתה בבחינת "אש אוכלה" ללא כל תמונה, וכל ניסיון לגשם את האלקית יעורר את מידת הדין והקנאה [רבנו בחיי].