עם סיום מסעם במדבר ורגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, חונים בני ישראל במקום בעל משמעות היסטורית ורוחנית עמוקה. הכתוב ממקם את נאומו של משה בנקודת ציון גיאוגרפית מדויקת, המשמשת גם כנקודת זמן המזכירה את הניצחונות שסללו את הדרך עד כה.
המיקום בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מתייחס לאזור הר העברים, בטרם נסעו העם אל ערבות מואב [אבן עזרא]. הציון המדויק מוּל בֵּית פְּעוֹר מעורר תמיהה, שכן מדובר במקום מסוכן מבחינה רוחנית המושך לעבודה זרה. אולם, משה בחר ללמד את התורה דווקא שם משום שהיה זה שטח הפקר שטרם חולק לנחלות. בדומה למתן תורה במדבר, הדבר נועד להבטיח שאף שבט לא יוכל לנכס את התורה לעצמו. מעבר לכך, העיסוק האינטנסיבי בלימוד התורה באותו מקום שימש עבורם כחומת מגן רוחנית מפני ההשפעה השלילית של פעור [העמק דבר].
מבחינה רעיונית, יש שראו באזכור המילה בַּגַּיְא סמל למצב של שפל. הדבר בא ללמד שאפילו כאשר ישראל נמצאים במקום הנמוך ביותר, ה׳ הוא זה שעומד להם ונלחם את מלחמתם [שפתי כהן]. גישה אחרת מציעה כי הפירוט הגיאוגרפי בא ללמד שהדברים שמשה אומר כעת בעבר הירדן, כבר נאמרו להם בעבר באותו גיא מול בית פעור [חזקוני].
הכתוב ממשיך ומתאר את סיחון אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, כלומר מי שישב שם בעבר [ביאור שטיינזלץ]. ציון הניצחון במילים אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה משמש כסימן זמן המגדיר את התקופה שבה נאמרו הדברים [ביאור יש"ר]. אף על פי שהפסוק מייחס את ההכאה למשה ולבני ישראל יחד, בניגוד לפסוקים אחרים המייחסים זאת רק למשה או רק לישראל, המכה האמיתי שהכריע את המערכה הוא ה׳ [שפתי כהן].
קושי כרונולוגי עולה מן המילים בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם, שהרי המלחמה בסיחון התרחשה בשנת הארבעים ליציאת מצרים. ליישוב עניין זה מוסבר כי ההזדמנות להכות את סיחון הייתה מוכנה עבורם מיד עם צאתם, ואלמלא חטא המרגלים, הניצחון היה מתרחש כבר בשנה השנייה. בנוסף, מיום היציאה ממצרים נפלה על סיחון אימת מוות מפני ישראל, כך שמבחינה מהותית הוא נחשב כמוכה וכמובס מאותו רגע [אור החיים].