תארו לעצמכם שאתם עומדים בסופו של מסע ארוך מאוד, ממש פסיעה אחת לפני שאתם מגיעים ליעד שחיכיתם לו כל כך. זה בדיוק המצב שבו נמצאים בני ישראל באותו הרגע. הם סיימו את המסע הארוך במדבר וחונים רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. משה רבנו אוסף את העם כדי לדבר אליהם, והוא בוחר לעשות זאת במקום מאוד מסוים: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא. זהו אזור מיוחד שהם חנו בו לפני שהמשיכו הלאה בדרכם.
המיקום המדויק שבו הם עומדים הוא מוּל בֵּית פְּעוֹר. זה קצת מפתיע, כי בית פעור היה מקום מוכר של עבודה זרה והשפעה לא טובה. למה שמשה יבחר ללמד את העם תורה דווקא שם? הסיבה היא שהשטח הזה עדיין לא היה שייך לאף שבט. משה רצה להעביר מסר חשוב: ממש כמו שהתורה ניתנה במדבר שפתוח לכולם, כך התורה שייכת לכל העם במידה שווה, ואף שבט לא יכול להגיד שהיא שייכת רק לו. בנוסף לכך, הלימוד החזק של התורה באותו מקום בדיוק, שימש עבורם כמו חומת מגן רוחנית ששמרה עליהם מפני ההשפעה השלילית של הסביבה.
בהמשך דבריו, משה מזכיר להם את הניצחון החשוב על מלך שניסה להילחם בהם, סיחון אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, כלומר המלך שישב בעבר בעיר שנקראת חשבון. המילים אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה באות להזכיר לעם את התקופה שבה קרו הדברים. למרות שנשמע שמשה ובני ישראל הם אלו שניצחו בכוחם, אנחנו יודעים שמי שבאמת עמד לצידם ועזר להם לנצח היה ה׳.
יש כאן פרט נוסף שמעורר מחשבה. כתוב שהניצחון הזה קרה בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. הרי המלחמה מול סיחון התרחשה בסוף המסע, ארבעים שנה אחרי היציאה ממצרים! איך זה יכול להיות? התשובה היא שכבר מהיום הראשון שבו בני ישראל יצאו ממצרים, מלך סיחון פחד מהם מאוד. בגלל הפחד הגדול שליווה אותו מההתחלה, מבחינה מסוימת הוא נחשב כמו מלך מנוצח כבר מאותו הרגע שבו יצאו לדרך.