יצא לכם פעם לקבל מתנה ממש מיוחדת, ובהתחלה התרגשתם ממנה מאוד, אבל אחרי כמה זמן פשוט התרגלתם אליה והפסקתם לשים לב כמה היא נפלאה? זה בדיוק מה שהתורה צופה שיקרה לעם ישראל כשהם ייכנסו לארץ. המעבר מהמדבר, שם ראו ניסים בכל יום, לחיים רגילים ושקטים בארץ ישראל, מסתיר בתוכו סכנה.
התורה אומרת כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים. הדור הראשון, שראה את הניסים הגדולים, יישאר נאמן ל-ה', אבל הסכנה הגדולה היא לילדים ולנכדים שייוולדו אחר כך ולא יראו את הניסים בעיניים שלהם. שורש הבעיה נמצא במילה וְנוֹשַׁנְתֶּם. הכוונה היא לא רק שאנשים יזדקנו, אלא שהם יאבדו את ההתרגשות של ההתחלה. הם יתרגלו לחיים בארץ, לעבודה בשדה ולשגרה, ויתחילו לחשוב בטעות שהטבע הוא זה שמצמיח את האוכל ושהם יישארו בארץ בטוחים לנצח, במקום לזכור שהכל תלוי בחסד של ה'. לפעמים, דווקא בגלל ש-ה' סבלני ונותן להם להמשיך לחיות בשלווה, הם עלולים להתבלבל ולחשוב שהוא מסכים למעשים הלא טובים שלהם.
מתוך התחושה הזו הם מגיעים למצב של וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל, שבו הם עוזבים את הדרך הטובה, עושים מעשים רעים ומתחילים לעבוד עבודה זרה. השלב הכי עצוב מתואר במילה לְהַכְעִיסוֹ. הם לא עושים את הדברים הרעים רק בטעות, אלא ממש בכוונה. הם מרגישים שהמצוות מפריעות להם לעשות מה שמתחשק להם, ולכן הם מורדים ומנסים להתרחק מההשגחה של ה'.
אז למה התורה מספרת לנו את כל הדברים העצובים האלה מראש? אפשר לדמות את התורה לרופא חכם ומומחה. הרופא יודע מראש איזו מחלה עלולה להגיע, והוא מזהיר אותנו מראש כדי שנכין את התרופה. התורה מכינה אותנו לכך שאם אי פעם העם יטעה, יתרחק ויגיע לגלות, התרופה תמיד תהיה מוכנה וקיימת עבורו והיא כמובן החזרה בתשובה.