הגאולה ממצרים והניסים שליוו אותה אינם רק אירועים היסטוריים, אלא תוצאה ישירה של קשר עמוק, אהבה ובחירה אלוהית. מטרת הפעולות הנפלאות הללו הייתה להוכיח את בלעדיותו של ה׳ ולממש את הבטחתו.
המילה וְתַחַת מתפרשת במובן של בגלל או בתמורה לכך [ספורנו, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. כלומר, ה׳ עשה עבור ישראל ניסים למעלה מדרך הטבע, יותר מכל אומה אחרת, משום שהאבות עבדו אותו והגדילו את שמו בארץ [העמק דבר]. רובד נוסף למילה זו מציע כי היא מרמזת לכך שהאבות, בדרגתם הרוחנית הגבוהה, נחשבים למרכבה של השכינה, הנמצאת כביכול תחת כיסא הכבוד [רבנו בחיי, שפתי כהן, קיצור בעל הטורים].
כאשר הכתוב אומר וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו, עולה השאלה מדוע נעשה שימוש בלשון יחיד לאחר שהוזכרו האבות בלשון רבים. הפרשנים מסכימים כי המכוון כאן הוא לזרעו של יעקב בלבד. אילו נכתב בזרעם, היו יכולות אומות אחרות שיצאו מאברהם ומיצחק, כישמעאל ועשיו, לטעון שגם הם חלק מהעם הנבחר [אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, הטור הארוך, חזקוני, הכתב והקבלה, אלשיך]. גישה משלימה מסבירה כי כל אחד מהאבות היה ראוי בפני עצמו שזרעו ייבחר [ברכת אשר]. מנגד, יש המפרשים כי המילה זרעו מתייחסת לה׳ עצמו, כלומר לעם שחונך ללכת אחריו [רש"ר הירש]. זכות מיוחדת שמורה לאברהם, שהיה ראשון האבות, וגאולת מצרים התרחשה במידה רבה בזכותו [צרור המור].
הביטוי וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו זוכה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת השגחה פרטית, ישירה ועל־טבעית. ה׳ הוציא את ישראל בעצמו, ברצונו, ולא על ידי מלאך או דרך הטבע [ספורנו, שד"ל, הכתב והקבלה, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר], שכן רק הוא יכול היה להתגבר על השר הרוחני של מצרים [אלשיך]. פירוש נוסף מתמקד בקרבה, ומדמה את ההנהגה האלוהית לאב המנהיג את בנו והולך ממש לפניו כדי לשמור עליו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, בכור שור]. לחלופין, ההוצאה נעשתה בגלוי ובפומבי מול פניהם של המצרים [חזקוני].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה בפניו מלשון נוכחות האבות. אף על פי שכבר הלכו לעולמם, האבות היו נוכחים ברוחם וחזו בגאולת בניהם [רש"י, מזרחי, גור אריה, צרור המור, שפתי כהן, ברכת אשר]. לעומת פירושי האהבה וההשגחה, יש הסבורים כי המילה נגזרת מלשון כעס וזעם, ומכוונת לכעסו של ה׳ על המצרים [אבן עזרא, הטור הארוך, רבנו בחיי]. על פי תורת הקבלה והסוד, המילה רומזת למידותיו של ה׳ ולמלאך הפנים, כאשר כל אחד מהאבות מייצג כוח רוחני אחר שהשתתף בגאולה [העמק דבר, רבנו בחיי].
את המהלך חותמות המילים בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם, המדגישות את יכולתו העצומה של ה׳ [העמק דבר], אשר הפעיל כוח על־טבעי כדי לשבור את כוחותיה של מצרים ולגאול את עמו [מלבי"ם, אלשיך].