דברים, פרק ד׳, פסוק כ״ח

גלות העם מארצו אינה רק עקירה גיאוגרפית, אלא גם התרסקות רוחנית אל תוך מציאות זרה ומנוכרת, שבה האדם מוצא עצמו משועבד לכוחות מתים ולחומר דומם.

הפרשנים עומדים על כך שהמילים וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים חסרות את התוספת הרגילה "אחרים" המופיעה במקומות אחרים [בעל הטורים, הטור הארוך]. הגישה המרכזית בקרב רבים מן המפרשים היא שאין כאן נבואה או גזירה על עבודה זרה ממש. אלא, עצם השעבוד לעמים עובדי אלילים נחשב כאילו ישראל עובדים לאלילים בעצמם [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, שפתי חכמים, נתינה לגר]. יתרה מכך, הישיבה בגלות, מחוץ להשגחה הישירה של ארץ ישראל וללא תורה והנהגה, שקולה כשלעצמה לעבודה זרה ויוצרת נתק רוחני עמוק [רמב"ן, ספורנו, בעל הטורים, הטור הארוך, חזקוני].

מנגד, יש הסבורים כי הכתוב אכן מתכוון לעבודה זרה בפועל, אך כזו שנעשית מתוך אונס, ייאוש או מחשבה שגויה שה' עזב את עמו והשליטה עברה לאלוהי המקום [העמק דבר, שד"ל, מלבי"ם]. דוגמה היסטורית לכך היא הכפייה להשתחוות לצלם נבוכדנצר בבבל [שד"ל, שפתי כהן, מלבי"ם]. מכיוון שעבודה זו נעשית בכפייה וללא רצון פנימי, היא עתידה לעורר בעם מיאוס שידחוף אותם לשוב אל ה' [שד"ל]. שקיעה זו במצולות החטא נחשבת לעונש הקשה והמר מכולם [ביאור יש"ר]. מטרת ההגליה לבין עובדי האלילים היא לחשוף את ישראל לאיוולת שבאלילות – בין אם מדובר בסגידה המונית לפסלים ובין אם זו סגידה פילוסופית לכוחות טבע עיוורים וחסרי תודעה מוסרית – כדי שיבינו את ההבדל התהומי ויעריכו את חלקם כעובדי אל חי [רש"ר הירש, שפתי כהן].

בהמשך, הכתוב מתאר את אפסותם של האלילים: אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. התוספת של האות נו"ן בסוף הפעלים הללו אינה מקרית, אלא באה להדגיש חוסר מוחלט של תכונה ויכולת; אין בהם כלל את מהות הראייה או השמיעה [הכתב והקבלה]. הפירוט מחולק לשלבים: תחילה לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן – האלילים אינם רואים בסבלם של העובדים אותם ואינם שומעים את תפילתם. לאחר מכן מוסיף הכתוב וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן – אין בהם אפילו חיות בסיסית כשל בעלי חיים, וממילא אינם מסוגלים לצרוך את הקורבנות או להריח את קטורת הניחוח, כך שהאדם שיצר אותם נכבד ומפותח מהם [רמב"ן, הטור הארוך, ריב"א].

הפרשנים מבחינים כי הכתוב מונה ארבעה חושים בלבד ומשמיט את החוש החמישי – חוש המישוש. יש המסבירים כי חוש המישוש הוא החוש הגס והירוד ביותר, ולכן אם האלילים חסרים את החושים הגבוהים, פשיטא שאין להם מישוש [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. דעה אחרת גורסת כי מבחינה טבעית חוש המישוש הוא היסוד לכל שאר החושים, ולכן הוא כלול בהם ממילא [אם למקרא], או שהוא נכלל בתוך חוש הטעם והאכילה [רבנו בחיי]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי הכתוב בחר להזכיר אך ורק את החושים הרלוונטיים לעבודת פולחן: ראייה ושמיעה הנחוצות לקבלת תפילות, ואכילה וריח השייכות להקרבת קורבנות, ולכן לא היה כל צורך להזכיר מישוש או תנועה [אבי עזר].