דברים, פרק ד׳, פסוק כ״ח

היציאה לגלות יוצרת נתק רוחני עמוק שבו וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים, מצב שמשמעותו שעבוד לעמים נוכרים וריחוק מהשגחת ה', או לחלופין סגידה לאלילים בפועל מתוך כפייה וייאוש. עונש מר זה נועד לחשוף את העם לאיוולת שבסגידה לדומם שהוא מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, כדי שימאסו בשקר וישובו אל ה'. הכתוב מדגיש את חוסר האונים המוחלט של הפסלים על ידי פירוט החושים הרלוונטיים לפולחן בלבד: הם אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן את סבלם ותפילותיהם של העובדים אותם. בנוסף, אין בהם אפילו חיות בסיסית, ולכן הם וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן את הקורבנות והקטורת, מה שמוכיח כי האדם שיצר אותם מפותח ונכבד מהם.