לקראת סיום נדודי בני ישראל במדבר וכניסתם לארץ מובטחת, משה מכין את העם לשלב הבא של קיומם הלאומי. המעבר מחיי נדודים להתיישבות קבע דורש היערכות רוחנית ומעשית, ומדגיש את הקשר ההדוק שבין קיום מצוות התורה לבין הזכות לשבת בארץ ישראל.
משה פותח בקריאה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, ומבקש להסב את תשומת ליבם לכך שהוא מלמד אותם כעת את המצוות לקראת בואם לארץ [רמב"ן, טור הארוך]. המעבר המפתיע מלשון יחיד במילה רְאֵה ללשון רבים במילה אֶתְכֶם, בא לרמז על עקרון הערבות ההדדית: אף שהלימוד מופנה לכלל הציבור, כל יחיד נושא באחריות אישית כלפי מעשי הכלל [כלי יקר].
בהמשך מבהיר משה כי מקור הסמכות של התורה הוא אלוהי לחלוטין – כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי. הוא מדגיש כי לא בדה את הדברים מליבו ולא שאל אותם מחוקותיהם של עמים אחרים, אלא קיבל אותם ישירות מפי הגבורה [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, בכור שור]. מתוך מילים אלו לומדים הפרשנים עיקרון חינוכי מרכזי: כשם שמשה למד את התורה מה' בחינם, כך הוא מלמד את ישראל בחינם, וכך חובה על כל אדם ללמד תורה ללא קבלת שכר [כלי יקר, תורה תמימה, רש"ר הירש]. הסיבה שמשה מוצא לנכון להדגיש את מסירותו ללמד בחינם דווקא כאן, היא משום שמדובר במצוות התלויות בארץ. משה הרי לא יזכה להיכנס לארץ ולקיים אותן בעצמו, והיה מקום לחשוב שעל לימוד של מצוות שאינו חייב בהן הוא ידרוש שכר. לכן הוא מבהיר שכוונתו טהורה לחלוטין, ומטרתו היחידה היא שישראל יזכו לקיים את המצוות בשלמות [תולדות יצחק, חתם סופר].
משה מחלק את המצוות לשתי קטגוריות מרכזיות: חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. ה"חוקים" הם גזירות אלוהיות שטעמן נסתר מעיני בשר ודם, ואילו ה"משפטים" הם דינים הגיוניים המובנים לשכל האנושי. הצימוד של שניהם נועד לחזק את קיום החוקים, שכן דווקא משום שטעמם נעלם הם דורשים חיזוק מיוחד, בעוד המשפטים חיוניים לקיומה של חברה תקינה וצודקת [רמב"ן, כלי יקר, טור הארוך].
התכלית של לימוד התורה היא לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. המילה כֵּן מתפרשת כדרישה לקיים את המצוות בדיוק כפי שנמסרו, ללא כל תוספת או גירעון [שד"ל, העמק דבר]. פירוש נוסף, הנשען על טעמי המקרא, מסביר את המילה כֵּן מלשון בסיס ומכון; קיום החוקים והמשפטים הוא הבסיס והיסוד המעניק לעם ישראל זכות קיום ויציבות בארץ הקדושה, אשר אינה סובלת בתוכה עוברי עבירה [הכתב והקבלה].
ההדגשה על בְּקֶרֶב הָאָרֶץ מצביעה על כך שקיומה המלא והשלם של התורה, ובפרט המצוות התלויות בארץ, מתאפשר אך ורק בארץ ישראל [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. נתון זה חושף את ייחודו של עם ישראל מול שאר אומות העולם: בעוד אצל רוב העמים, ישיבתם בארץ מסוימת היא זו שמייצרת את התרבות ואת מערכת החוקים שלהם, עם ישראל קיבל את חוקיו השלמים והמוחלטים עוד בהיותו במדבר. הארץ אינה מקור החוק, אלא רק המקום הראוי והמיועד ליישומו [רש"ר הירש].
לבסוף, הפרשנים מציינים כי קיום נאמן של המצוות לא יגרור לעג מצד אומות העולם, אלא להפך – יעורר בהן כבוד והערצה. כאשר העמים יראו את הצדק וההיגיון שב"משפטים", ויחזו בהשגחה האלוהית הקרובה המלווה את ישראל, הם יבינו שגם ה"חוקים" הנסתרים אינם מעשים חסרי פשר, אלא צופנים בחובם חוכמה אלוהית עמוקה שרק עם נבון וחכם מסוגל להשיג [כלי יקר, אבי עזר, אלשיך]. פעולותיהם הטובות של הצדיקים מקרינות החוצה וגורמות גם לאחרים ללכת בדרכם ולעשות "כן" [אדרת אליהו].