מעמד הר סיני מתאפיין בפרדוקס חושי: העם חווה התגלות אלוהית עוצמתית מתוך האש, אך ללא כל ייצוג חזותי של האל. עובדה זו אינה רק פרט היסטורי, אלא יסוד תיאולוגי מהותי והבסיס לאיסור עשיית פסל ותמונה. אילו הייתה שם דמות, העם היה רואה אותה, והיעדרה נועד להרחיק כל מחשבה על גשמות האל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הדיבור האלוהי בקע מתוך האש, המייצגת את מידת הדין [רקנאטי, שפתי כהן]. מדובר בחוויה שלא הייתה רק הארה רוחנית פנימית, אלא תפיסה חושית ממשית של צלילים [רש"ר הירש]. עם זאת, מתעוררת השאלה מה בדיוק שמעו ישראל. גישה אחת מסבירה כי העם שמע את חיתוך האותיות והמילים המדויקות רק בשתי הדיברות הראשונות. בשאר הדיברות הם שמעו רק קול דברים, כלומר צליל ועוצמה ללא הבחנה במילים המפורשות [העמק דבר, חתם סופר].
על פי גישה מדרשית, כל דיבור שיצא מפי ה' הפך למלאך. מאחר שהעם לא יכול היה לשאת את גילוי השכינה הישיר לאחר שתי הדיברות הראשונות, את שאר הדיברות הם שמעו מפי אותם מלאכים, שקולם הוא זה המכונה כאן "דברים" [אור החיים]. ויש המפרשים כי הביטוי קול דברים אַתֶּם שֹׁמְעִים משמש כמאמר מוסגר, שנועד להבהיר כי הדיבור נקלט באוזניים בלבד, בעוד שבתוך האש שממנה יצא הקול לא נראתה כל דמות [ביאור יש"ר].
סיומו של הפסוק, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל, מעורר קושי, שכן הוא רומז לכאורה שניתן לראות קול. הגישה הפשטנית גורסת כי קול אינו נתפס בחוש הראייה, וכוונת התורה היא פשוט להדגיש ששום תמונה לא נראתה, אלא רק קול נשמע [אבן עזרא]. ההדגשה החוזרת על היעדר התמונה נחוצה כדי לשלול את המחשבה המוטעית שקול מחייב קיומו של גוף פיזי המפיק אותו [תולדות יצחק].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהעם אכן חווה ראייה חושית של הקולות [ברכת אשר]. לפי קו מחשבה זה, להבות האש יצרו באוויר צורות מוחשיות וזוהרות של אותיות הקודש. התמונה היחידה שהעם ראה לא הייתה דמות אלוהית, אלא תמונת האותיות עצמן, שהן מהותו של הקול [הכתב והקבלה, העמק דבר]. בדומה לכך, יש המסבירים כי העם אכן ראה בעין את המלאכים שנבראו מהדיבור האלוהי, ולכן משה הוצרך להזהירם שלא יטעו לחשוב שמלאכים נראים אלו הם האלוהים בעצמו [אור החיים].
חוויה ייחודית זו, שבה העם חזה באש ושמע את הקול הישיר, ביססה את ברית עשרת הדיברות ואישרה לנצח את מעמדו של משה כנביא הנאמן, אשר נבחר להעביר לעם את שאר המצוות [רמב"ן].