יצא לכם פעם להתחיל משימה חשובה, למרות שידעתם שלא תוכלו לסיים אותה בעצמכם? משה רבנו נמצא באמצע נאום הפרידה החשוב שלו מעם ישראל, ופתאום הוא עוצר הכול כדי לעשות מעשה. הוא מחליט להכין ערי מקלט, שהן ערים מיוחדות ובטוחות שאליהן יכול לברוח אדם שפגע במישהו אחר בטעות, כדי לשמור על החיים שלו. משה ממהר לעשות זאת, והמילים אָז יַבְדִּיל מלמדות אותנו שהוא היה ממש נלהב ורצה לקיים את המצווה מיד כשהתאפשר לו.
אבל יש כאן משהו מפתיע. משה ידע שהערים האלו בכלל לא יוכלו לפעול ולשמור על אנשים, עד שעם ישראל ייכנס לארץ ויכין שם עוד שלוש ערים נוספות. משה גם ידע שהוא עצמו לא ייכנס לארץ כדי להשלים את המשימה. אז למה הוא כל כך הזדרז? משה מלמד אותנו כלל חשוב: כשיש לנו הזדמנות לעשות מצווה או מעשה טוב, אנחנו מתחילים מיד. גם אם אנחנו עושים רק חלק מהמצווה ולא יכולים לסיים אותה, זה עדיין דבר נפלא שמוסיף לנו זכויות.
הערים האלו היו ממוקמות בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. הכוונה היא כמובן לאזור שנמצא במזרח, המקום שבו השמש זורחת. אבל יש לזה גם משמעות מיוחדת, כי כמו שהשמש שזורחת בבוקר מביאה איתה אור, כך גם עיר המקלט נותנת אור, תקווה וחיים חדשים לאדם שעשה טעות.