התמודדות מול אויב עצום ורב מעוררת באופן טבעי חרדה עמוקה. אל מול המציאות הזו, התורה מציגה לא רק ציווי אלא גם הדרכה פסיכולוגית ואמונית מעשית כיצד להתגבר על השיתוק שיוצר הפחד.
הציווי לֹא תִירָא מֵהֶם מעורר שאלה מובנת: כיצד ניתן לצוות על אדם שלא לפחד, הרי יראה אינה פעולה הנתונה לבחירה חופשית אלא תגובה טבעית של אדם המרגיש חלש מול אויב חזק ממנו? [מלבי"ם]. התשובה לכך טמונה בהמשך הפסוק. התורה אינה דורשת להעלים את הפחד מעצמו ללא סיבה, אלא מספקת את העצה והכלי להסרתו: הזיכרון. כאשר האדם זוכר שמלך גדול וחזק מכוחו של האויב עומד לימינו ועוזר לו, הפחד סר מאליו. רובד נוסף לחוסר הפחד נובע מההבטחה שהאויבים לעולם לא יצליחו להתגבר על עם ישראל, כל עוד ישראל לא יחטאו ויכרתו עמהם בריתות. לו היו ישראל בטוחים בכך לחלוטין, ממילא לא היה נותר כל מקום ליראה [העמק דבר].
כדי ליישם עצה זו, הפסוק מורה זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. עולה התמיהה מדוע משה מזכיר דווקא את הניצחון ההיסטורי על מצרים, שהתרחש בדור הקודם, ולא את הניצחונות הטריים והקרובים יותר על המלכים סיחון ועוג. ההסבר לכך הוא שבמכות מצרים הנס האלוהי היה גלוי ובולט הרבה יותר מאשר במלחמות סיחון ועוג. בנוסף, יש בהזכרת מצרים ממד של ענווה, המפנה את המבט לגבורת ה׳ בלבד ולא להצלחות צבאיות שעם ישראל היה שותף להן לאחרונה. בדבריו אלו, משה מדבר אל דור הבנים כאילו הם עצמם חוו את נסי יציאת מצרים, כדי לחזק את ביטחונם [ברכת אשר על התורה].
מעניין לציין כי ציווי זה אינו נמנה בין "שש הזכירות" הקבועות שנוהגים לשנן בכל יום. הסיבה לכך היא שאין מדובר בחובה תמידית לדורות, אלא בציווי מקומי ותלוי-מצב המשמש כתרופה נגד הפחד: אם מתעורר בלב האדם פחד מפני הגויים, עליו לזכור את מפלת מצרים, אך אם הוא אינו ירא מהם, הוא אינו מצווה לעורר זכירה זו [ברכת אשר על התורה].