מתוך ההיסטוריה של עם ישראל, ובפרט מיציאת מצרים, עולה ההכרה הברורה בהשגחתו של בורא עולם. הכרה זו אינה מסתכמת רק בהבנת כוחו המוחלט, אלא גם בהבנת דרכי פעולתו המוסריות, נאמנותו להבטחותיו, והאופן המדויק שבו הוא מנהל את חשבון השכר והעונש לאורך הדורות.
המילה וְיָדַעְתָּ קוראת לאדם להרהר, להפנים ולדעת מתוך ניסיון העבר את הלקח מיציאת מצרים ומבריאת העולם [רמב"ן, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. הידיעה הנדרשת היא כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים – הוא המנהיג והמשגיח הבלעדי על כל המציאות, שופט כל הארץ שאין כוח זולתו [רלב"ג, העמק דבר, ביאור יש"ר]. שילוב השמות בפסוק מלמד על הנהגתו המורכבת: הוא פועל לעיתים במידת הרחמים (ה׳) ולעיתים במידת הדין (אלוהים), כאשר פעמים רבות הדין והעונש בעולם הזה הם עצמם ביטוי של רחמים, שנועדו לנקות את האדם מעוונותיו לקראת העולם הבא [שפתי כהן, אלשיך].
התואר הָאֵל הַנֶּאֱמָן מצביע על כך שהבטחתו שרירה וקיימת ודברו לעולם לא ישוב ריקם [ספורנו, ביאור יש"ר, רלב"ג]. בניגוד לבני אדם, שעשויים להבטיח אך יחסרו את הכוח לקיים, או שיהיה להם כוח אך יחסרו את הנאמנות, הקדוש ברוך הוא מחזיק גם ביכולת המוחלטת וגם בנאמנות לקיים את שבועתו [אבן עזרא, רבנו בחיי]. מתוך כך, בניגוד לאדם בשר ודם שעלול למהר לשלם שכר או עונש מחשש שיאבד את כוחו או שרצונו ישתנה, הקדוש ברוך הוא אינו ממהר, שכן רצונו ויכולתו נצחיים והוא ממתין לעיתוי הנכון ביותר [מלבי"ם].
תפיסה זו של נאמנות והמתנה מסבירה את סוגיית השכר והעונש ומציאות שבה רשעים מצליחים וצדיקים סובלים. הפרשנים מסבירים כי הקדוש ברוך הוא משלם לרשעים שכר בעולם הזה על מעט המצוות שעשו או על זכות אבות שיש להם, וזאת כדי להאבידם ולא להותיר להם כל זכות בחיי העולם הבא. לעומת זאת, אצל הצדיקים השכר העיקרי והרוחני שמור לעולם הבא. לעיתים הם אף סובלים בעולם הזה ואינם נהנים מפירות מעשיהם, כדי שהקרן והזכויות יישארו שמורות במלואן לבניהם אחריהם [רמב"ן, ספורנו, שפתי כהן, אלשיך].
לכן הכתוב ממשיך ומתאר אותו כמי ששֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד. למילה "שומר" כאן יש גם משמעות של המתנה. הקדוש ברוך הוא שומר וממתין עם החסד והשבועה שנשבע לאבות, עד שיקום דור זכאי שיהיה ראוי לקבל את הטובה, כפי שהמתין עד יוצאי מצרים כדי לקיים את הבטחתו לאברהם [רשב"ם, חזקוני, הכתב והקבלה].
הכתוב מחלק את עובדי ה׳ לשתי דרגות: לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"אוהביו" הם אלו המקיימים את התורה מתוך אהבה טהורה, ואילו "שומרי מצוותיו" הם אלו העושים זאת מתוך יראה ופחד מהעונש [רש"י, אור החיים, תורה תמימה]. חלוקה זו מתבטאת גם במעשים: האוהבים את ה׳ בליבם מזדרזים לקיים את מצוות העשה, בעוד שהעושים מיראה נזהרים בעיקר בשמירת מצוות לא תעשה [אבן עזרא, משכיל לדוד]. דעה נוספת מפרשת כי ה"אוהבים" הם אלו השקועים באהבת ה׳ ובעסק התורה כדי להינצל מיצר הרע, וה"שומרים" הם אלו המקפידים על עשיית המצוות בפועל מתוך חסידות יתרה [רלב"ג, העמק דבר, אלשיך].
המונח לְאֶלֶף דּוֹר אינו מציין מספר מתמטי מדויק, אלא ביטוי מליצי שמשמעותו נצחיות, זמן שאין לו קץ ודורות רבים מספור [אבן עזרא, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רלב"ג]. עם זאת, הפרשנים עומדים על ההבדל בין פסוק זה לבין הפסוק בעשרת הדיברות (שמות כ', ו') המבטיח חסד "לַאֲלָפִים". ההסבר המקובל הוא שההבטחה כאן ל"אלף" סמוכה למילים "לשומרי מצוותיו", המייצגות את העושים מיראה, ולכן שכרם מוגבל לאלף דורות. לעומת זאת, הפסוק בשמות סמוך למילה "לאוהביי", ללמדנו שמי שעובד את ה׳ מאהבה זוכה לשכר כפול ומכופל, לאלפי דורות וללא כל גבול ושיעור [רש"י, אור החיים, מזרחי, שפתי חכמים, בכור שור]. לפי גישה אחרת, המספר בא ללמד על אורך רוחו של ה׳, שמוכן להמתין אפילו אלף דורות עד שיימצא הדור הכשר שיוכל לקבל את הברית והחסד [חזקוני, רשב"ם].