פסוק זה מציג את העמדה הבלתי מתפשרת של התורה כלפי עבודה זרה, ומצווה על השמדתה האקטיבית תוך אזהרה חמורה מפני הפיתוי הפסיכולוגי והרוחני שבהנאה מעושרה החומרי.
הציווי הפותח, פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, מהווה ניגוד לאופן שבו פעל ה' במצרים. בעוד ששם עשה אלוהים שפטים באלוהי המצרים בעצמו, כאן מוטלת החובה על בני ישראל לבצע את הדין בידיהם [הטור הארוך]. הפרשנים מציינים את המעבר בפסוק מלשון רבים (תשרפון) ללשון יחיד (לא תחמוד). השימוש בלשון רבים מלמד ששריפת האלילים דורשת התאגדות פומבית של העם כדי להתגבר על התנגדות הכנענים, בעוד שהאזהרה מלשון יחיד מכוונת נגד יצר החמדנות הפרטי והנסתר של האדם [שפתי כהן].
דרישת הכתוב לשרוף את האלילים מתייחסת להשמדה מוחלטת. כפי שמציינים הפרשנים, "שריפה" במקרה זה משמעותה שחיקה וכליון עד דק, כך שאפילו פסלי מתכת צריכים לעבור תהליכים של התכה או פירוק לחלקיקים עד שישובו לאבק ועפר [הכתב והקבלה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים עוסקת בדיני "ביטול עבודה זרה". על פי ההלכה, גוי יכול לבטל את אלוהיו (למשל על ידי השחתתו), ובכך הוא מפקיע ממנו את מעמד העבודה הזרה ומתיר לישראל ליהנות ממנו. אולם, כל עוד הפסל נחשב לאלוהות והוא הגיע לידיים יהודיות, שוב אי אפשר לבטלו ויש לשורפו [העמק דבר, תורה תמימה, רש"ר הירש]. יתרה מכך, יש הסבורים כי מכיוון שארץ כנען שייכת לישראל, האלילים שבה נחשבים מבחינה עקרונית כ"עבודה זרה של ישראל" (שאין לה ביטול לעולם על ידי גוי), ולכן חובה מוחלטת לשרפם [חזקוני]. חכמים אף דרשו זאת כמשחק מילים על השורש פ.ס.ל: אם הגוי "פסלו" (חצב אותו) לשם אלוה – לא תחמוד; אך אם "פסלו" (ביטל והפקיע אותו) מאלוה – ולקחת לך [רבנו בחיי, שפתי כהן, תורה תמימה].
האיסור לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם מרחיב את האיסור מהפסל עצמו אל כל מה שקשור אליו. התורה אוסרת בהנאה את ה"נוי" (הקישוטים והציפויים), את תשמישי הפולחן ואת התקרובת [רמב"ן, רש"ר הירש]. אפילו במקרים שבהם מושא הפולחן עצמו מותר בהנאה, כגון הרים, גבעות או בהמות טבעיות, הרי שהכסף והזהב שעוטים עליהם אסורים בתכלית [תורה תמימה].
למילה עֲלֵיהֶם מציעים הפרשנים משמעויות נוספות: יש המפרשים זאת כאיסור לקחת דמי פדיון או שוחד מגוי בעבור השארת הפסל שלם. פירוש אחר ונועז יותר מסביר כי "עליהם" פירושו "יותר מהם" – התורה דורשת שהתשוקה של האדם לשבור ולבער את העבודה הזרה תהיה גדולה יותר מתשוקתו אל הכסף והזהב [בכור שור, אבן עזרא].
האזהרה פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ מציגה את הסכנה הטמונה בחמדנות. המילה תִּוָּקֵשׁ נגזרת מהשורש י.ק.ש, שמשמעותו מלכודת או פח יקוש [אבן עזרא, אבי עזר]. המלכודת כאן היא כפולה: ראשית, מלכודת מעשית – אם האדם ישהה את שריפת הפסל כדי לקלף ממנו את הזהב, יצרו הרע עלול להתגבר עליו והוא ישאיר את הפסל בביתו [בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר]. שנית, מלכודת תיאולוגית ופסיכולוגית – אם האדם ייקח את רכוש העבודה הזרה ולאחר מכן יעשה חיל ויצליח מבחינה כלכלית, הוא עלול לייחס בטעות את הצלחתו לכוחו של האליל, ומשם הדרך לעבודת אלילים ממשית קצרה [ספורנו, רלב"ג].
הפסוק נחתם בקביעה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. העבודה הזרה והפאר המקיף אותה מתועבים ומרוחקים על ידי ה', משום שהם מייצגים את הניגוד המוחלט לייעוד המוסרי והרוחני הגבוה שאליו קורא האל האחד את האנושות כולה [רלב"ג, רש"ר הירש].