בחירת עם ישראל והוצאתו ממצרים לא נבעו מעוצמה מספרית או מכוח פיזי, אלא הושתתו על שני יסודות רוחניים עמוקים: קשר פנימי של אהבה והבטחה היסטורית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה כִּי בתחילת הפסוק משמשת בלשון "אלא" או "כי אם", כלומר: לא בגלל היותכם עם רב בחר בכם ה', אלא מתוך אהבתו אליכם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
באשר למהותה של מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם, הפרשנים מציגים גישות שונות המשתלבות זו בזו. גישה אחת תולה את האהבה במוכנות הרוחנית של העם. אומנם ה' אוהב את כל נבראיו, אך ישראל זכו לאהבה יתרה משום שהם צאצאיהם של אוהבי ה' וחושבי שמו [ספורנו], ונפשותיהם הטהורות, היונקות משורש האבות הקדושים, מוכנות יותר משאר האומות לדבקות אלוהית [ביאור יש"ר]. לעומת זאת, יש המדגישים כי אהבה זו אינה תלויה בהכרח בגדולה שכלית, אלא היא קשר טבעי ובלתי מוסבר, כאהבת אב לבנו, הנובעת מכך שנשמת ישראל היא "חלק אלוה ממעל" [העמק דבר, מלבי"ם]. אילו ה' היה חפץ רק בעם רב, הוא היה יכול לבחור במצרים ולהשאיר את ישראל שם כדי שיתמזגו לעם אחד גדול, אך ה' אינו מעוניין ב"פסולת" אלא בפרי הטהור והסגולי [מלבי"ם, שפתי כהן].
היסוד השני לגאולה הוא וּמִשׇּׁמְרֹו אֶת־הַשְּׁבֻעָה. מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי האות מֵ"ם במילה זו אינה משמשת במשמעות הרגילה של "מתוך" או "מִן", אלא היא מֵ"ם הסיבה, ופירושה "מחמת" או "בגלל" שה' שמר את שבועתו [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, רש"י], והמילה עצמה היא צורת שם הפועל [אבן עזרא].
שבועה זו שנשבע לאבות נועדה לייעד את ישראל להיות לו לעם, להשרות עליהם את שכינתו בארץ המוכנת לכך, ולעקור מנפשם את טבע העבדות [העמק דבר, מלבי"ם]. להבטחה זו ישנה משמעות נצחית: בזכות השבועה, גם אם העם יחטא וייענש, ה' לעולם לא ישליך אותם מעל פניו [ביאור יש"ר].
שני היסודות הללו, האהבה והשבועה, משלימים זה את זה. השבועה לבדה לא הייתה מספיקה כדי להוציא את ישראל ממצרים באותו הזמן, שכן טרם חלפו ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו בברית בין הבתרים. לכן, רק השילוב של השבועה יחד עם האהבה הגדולה הוא שהוביל לכך שה' וַיִּפְדְּךָ, כלומר הציל אותך [ביאור שטיינזלץ], מוקדם מן הצפוי [שפתי כהן].