מערכת היחסים בין מלך לעמו נמדדת לרוב במספרים ובעוצמה, שכן הדרת מלך וחיזוק שלטונו תלויים ברוב עם. אולם, הקשר בין ה׳ לעם ישראל פועל בניגוד מוחלט להיגיון האנושי הזה, ומושתת על מהות פנימית ועל ברית היסטורית, ולא על יתרון מספרי או כוח צבאי.
על דרך הפשט, עולה השאלה מדוע היה צורך להבהיר לישראל שהם אינם העם הגדול ביותר. [רשב"ם] ו-[חזקוני] מסבירים כי מאחר שישראל עמדו בפני כיבוש של שבעה עממים חזקים ועצומים, הם היו עלולים לטעות ולחשוב שהם נבחרו משום שיש להם את היתרון המספרי והכוח לנצח אותם. על כך מבהיר הפסוק שהם למעשה המעטים ביותר. [אור החיים] מוסיף כי אילו היה נאמר רק לֹא מֵרֻבְּכֶם, ניתן היה להבין שישראל שווים במספרם לעמים אחרים, ולכן הודגש כִּי אַתֶּם הַמְעַט כדי להבהיר שהם אכן המיעוט המוחלט. גישה נוספת מציגה כי אף על פי שישראל התרבו באופן פלאי משבעים נפש לכמות עצומה ככוכבי השמים, הרי שביחס לשאר אומות העולם הם עדיין נותרו מיעוט קטן [ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי המילים המתארות את בחירת ה׳ טומנות בחובן משמעות עמוקה. המילה חָשַׁק אינה מציינת רק חיבה, אלא קשר חזק ובלתי ניתן לניתוק. [רמב"ן], [אברבנאל] ו-[רבנו בחיי] מסבירים כי מילה זו נגזרת מהמילה חשוקים (כמו חישוקי הכסף שחיברו את עמודי המשכן), ומסמלת דבקות נצחית. בניגוד למלך בשר ודם שעשוי לנטוש את עמו אם מספרם יתמעט, ה׳ קשר עצמו לישראל בקשר אמיץ לעולם. המילה וַיִּבְחַר משלימה זאת, ומצביעה על פעולת ברירה מתוך חלופות אחרות, וייעודם של ישראל להיות לעם סגולה [אבן עזרא, רמב"ן].
מאחר שהמציאות הגלויה לעין היא שישראל הם עם קטן, מתקשים רבים מן הפרשנים להבין מדוע בכלל תעלה המחשבה שה׳ בחר בהם בגלל כמותם. משום כך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להעניק למילים אלו משמעות רעיונית של גאווה וענווה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מתפרש כלא מן הרבונות והגאווה שלכם. ה׳ אומר לישראל: לא בחרתי בכם משום שאתם מגדילים ומתגאים בעצמכם כאשר אני משפיע עליכם טובה, כפי שעושים מלכי אומות העולם כדוגמת פרעה, סנחריב ונבוכדנצר, שזכו לגדולה ומיד מרדו. אלא, הסיבה לבחירה היא כִּי אַתֶּם הַמְעַט – אתם ממעיטים ומשפילים את עצמכם בענווה אפילו בשיא גדולתכם, כדוגמת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ומשה שאמר ונחנו מה.
[העמק דבר] מציע כיוון איכותי ולא כמותי: רוב מתייחס לאיכות השכלית. עם ישראל התברך בריבוי של אנשי דעת יחסית להמונים. באופן פרדוקסלי, דווקא היתרון השכלי הזה עושה אותם למעט – כלומר, לעם שהכי פחות נוטה בטבעו ללכת בתמימות אחר ה׳, שכן השכל דורש אמצעים מוחשיים ונוטה לכיוונים זרים. ה׳ בחר בהם דווקא כדי לרתום את העוצמה הזו דרך עמלה של תורה. מנגד, [כלי יקר] מפרש את המושגים על מאזן המעשים. ישראל עשויים לחשוב שה׳ חָשַׁק בהם כי יש להם רוב זכויות, ובחר בהם כי יש להם מעט עוונות כמי שבוחר את הרע במיעוטו. הפסוק שולל זאת ומדגיש שהבחירה אינה נובעת מחישוב של זכויות ועוונות, אלא מאהבה עצמית ומהשבועה לאבות.
את מהות היותם של ישראל מיעוט, ממחיש [מלבי"ם] בעזרת משל לעץ פרי: העצים, העלים והקליפות שבעץ הם רבים מאוד, אך הפרי עצמו הוא מועט. כך ישראל הם בגדר הפרי והסגולה של העולם, וטבעו של הפרי המובחר שהוא מועט בכמותו אך חביב ורצוי מכל בעיני הנוטע. על כך מוסיפים [רמב"ן] ו-[הטור הארוך] כי ישראל נבחרו למרות היותם מעט, שכן הם מתאפיינים בעזות ובעוצמה פנימית. תכונות אלו מכשירות אותם לעמוד בניסיונות קשים, ולשאת את המשא הכבד הנדרש ממי שנבחר להיות אהובו של ה׳.