התמודדות עם עמי כנען הציבה בפני עם ישראל אתגר מוסרי ורוחני, שדרש מהם לפעול בניגוד לטבעם הרחמני כדי להבטיח את קיומם הייעודי בארץ. המילה וְאָכַלְתָּ משמשת כאן בהשאלה ומשמעותה השמדה וכליון מוחלט. כשם שפעולת האכילה מכלה את המאכל ומפרקת אותו, כך החרב מכלה את האויב [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, נתינה לגר, אבי עזר]. הפרשנים נחלקו באשר למהותה של אמירה זו. יש שרואים בה מצוות עשה מובהקת, שאין להתרשל בה כדי שלא למאוס במתנת ה׳ [אבן עזרא, אור החיים, אבי עזר], יש הרואים בה ברכה והבטחה לניצחון [רלב"ג], ויש ששילבו וקבעו כי זו מצווה שהיא גם ברכה [אדרת אליהו]. גישה נוספת מפרשת את המילה כפשוטה, במשמעות של הנאה, תועלת ולקיחת שלל מן האויב המנוצח [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. עם זאת, מתוך המילים אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ הודגש כי היתר לקיחת השלל והפגיעה בעמים תקף אך ורק בשעת מלחמה וכיבוש. בזמן שלום, גזל של גוי אסור בתכלית האיסור, והוא אף חמור מגזל ישראל משום שיש בו חילול השם [רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן].
הציווי לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם נועד להתמודד עם הטבע היהודי. מידת הרחמנות היא מידה יקרה ומושרשת בעם ישראל, ולכן נדרשה אזהרה מיוחדת כדי שיפעלו בניגוד לטבעם במקרה חריג זה של מלחמת מצווה [אור החיים, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. הפרשנים מסבירים כי רחמנות על עמים אלו, שהשחיתו את דרכם, היא למעשה אכזריות שתביא רעה לעולם [אור החיים, ביאור יש"ר], וישנו חשש שישראל יחוסו עליהם מתוך אינטרס אישי כדי להשתמש בהם כעבדים [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק הכתוב מזהיר וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. מתעוררת השאלה למה מתייחסת המילה "מוקש", וקיימות לכך מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמוקש הוא הרחמנות עצמה. כלומר, אם ישראל יחוסו על יושבי הארץ, אותה חמלה תוביל בהכרח להתערבבות עמם ולבסוף לעבודה זרה. העבודה הזרה אינה המוקש, אלא התוצאה שלו. גישה קרובה גורסת כי העמים עצמם הם המלכודת [אור החיים, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים שהמוקש מתייחס לעבודה הזרה עצמה. אף שהמילה "אלהיהם" היא ברבים והמילה "הוא" ביחיד, הכוונה היא שכל אחד ואחד מאלוהיהם מהווה מלכודת [אבן עזרא, ברכת אשר על התורה]. המוקש שבכך אינו רק בעצם החטא, אלא בכך שהעבודה הזרה הופכת לשטן מקטרג שמעניש את האדם [אדרת אליהו, שפתי כהן]. בנוסף, יש שהרחיבו את האזהרה ופירשו שאסור אפילו להראות כבוד חיצוני או פחד כלפי האלילים, גם ללא כוונת פולחן ממשית [העמק דבר], ויש שפירשו את הפסוק כאזהרה שלא להניח לגויים עצמם לעבוד את אלוהיהם בארץ ישראל, פן ישראל יימשכו אחריהם [הכתב והקבלה].