קהלת, פרק ב׳, פסוק י״ב

מתוך תחושת חוסר אונים מול סדרי העולם האדם בוחן כיוון מחשבתי חדש, ואומר וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת כדי להבחין בין החׇכְמָה לבין ההוֹלֵלוֹת והסִכְלוּת, המבטאות בלבול, אובדן דעת משתייה או רדיפה אובססיבית אחר חומר. יש הרואים בפנייה זו התרחקות מענייני החומר לטובת עיון בתורה, בעוד אחרים תוהים האם החכמה כלל מועילה כאשר גורל האדם מוכתב מראש ואין לו בחירה חופשית. תהייה זו נובעת מההבנה כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, שכן האדם אינו יכול להבין את הנהגת ה' או לשנות את המציאות שכפופה לכוחות גדולים ממנו. המילים אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עָשׂוּהוּ מלמדות שאין בכוחו של אדם לבטל גזירות שכבר יצאו לפועל על ידי ה' ובית דינו, וכל פועלו הוא רק חזרה על מעשי קודמיו. לכן, מטרת החכמה אינה לשנות את מה שנקבע בעבר, אלא לעורר את האדם לשקול את מעשיו מראש כדי שלא ייאלץ להתחנן על נפשו לשווא.