קהלת, פרק ב׳, פסוק ט״ז

גורלם של החכם והסכל נראה לכאורה אחיד אל מול המוות, שכן אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם ואיש מהם לא ייזכר לנצח. ככל שחולף הזמן, בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, נראה כי הַכֹּל נִשְׁכָּח והדורות הבאים נותרים אדישים, עובדה המעוררת את זעקת השבר וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל באותו אופן בדיוק. מנגד, ניתן להבין דברים אלו כהצהרה על ההבדל המהותי ביניהם, הקובעת כי לעולם לא יזכרו את שניהם באותה צורה, שכן החכם ייזכר לשבח והכסיל לגנאי. לאור זאת, השאלה וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל מתמיהה כיצד אפשר להשוות את מיתתם, שהרי מורשת הצדיקים נותרת ורק הצלחת הרשעים נשכחת. פער זה ניכר גם במשמעות המילה זִכְרוֹן כריח ומהות, במיוחד לעת זקנה שבה החושים אובדים; בעוד ריחו של הכסיל מבאיש ומהותו שוקעת עם הגוף, שכלו של החכם משתבח ומתגבר.